מאמרים

"אני מרגיש שהחיים שלי הם הצגה מתמשכת"

מיכאל ואילנה הכירו בצבא. הוא היה המפקד שלה. מיד אחרי שחרורם התחתנו ונולדו להם שני ילדים. כבר מתחילת הקשר, שניהם חשו קושי גדול בתחום היחסים עם משפחות המוצא. אילנה הרגישה כל השנים שמשפחתו של מיכאל מתנכרת לה, ומעדיפה את הכלה האחרת, אשת אחיו, על פניה. מיכאל הרגיש מעט אבוד במשפחה הגדולה של אשתו, ובכלל

מיכאל ואילנה (שמות בדויים), בתחילת שנות החמישים לחייהם, הגיעו לטיפול אחרי תקופה ארוכה של היסוסים והתלבטות. למרות ששניהם רואים עצמם כליברלים ומתקדמים, מעולם לא האמינו בפסיכולוגים ולא חשבו שיזדקקו לעזרה מקצועית מסוג זה. שניהם אקדמאים, מוכשרים ומבוססים מאד מבחינה כלכלית. הם חיים בעיר קטנה במרכז הארץ ולוקחים חלק פעיל ותוסס בקהילתם. אל הקליניקה נכנסו בהיסוס, מעט מבוישים, לא לגמרי בטוחים אם הצעד שלקחו נכון להם.

לכל אורך השיחה דיברו בשקט, המתינו בנימוס ומעולם לא התפרצו אחד לדברי השניה. אילנה קלת דיבור, מתנסחת במהירות ורהיטות. שפתה שופעת דימויים וסיפוריה מתגלגלים ומשתלבים אלה באלה. מיכאל מהוסס וסגור יותר, קצב הדיבור שלו איטי בהרבה, ולעיתים קרובות נראה שיש לו מה להגיד, אולם הוא מוותר וממתין עד שיגיע תורו, שלא תמיד מגיע. צורת הישיבה שלהם העידה על ריחוק וכעסים כבושים. למרות שישבו בכסאות קרובים זה לזה, לא פנו אחד לשני ולכל אורך הפגישה לא החליפו כמעט אף מבט. כל אחד ישב בכסאו, מכונס בתוך עצמו, משולב ידיים ומשוכל רגליים, והביט לעברי. חשתי שאני נמצאת בשתי שיחות מקבילות, שלא ממש נפגשות...

הם סיפרו על הרקע המשפחתי השונה מאד ממנו מגיע כל אחד מהם לקשר: מיכאל הוא בן לניצולי שואה, הבכור מבן שני ילדים. הוא ואחיו, יחד עם נשותיהם וכל ילדיהם, נפגשים בבית ההורים בכל ערב שבת לארוחת משפחתית. כולם מסורים לבני המשפחה האחרים, אך יחד עם זאת ממעטים בהבעת רגשות כלפי חוץ. היא, לעומת זאת, הרביעית מבין ששה אחים ואחיות. משפחתה העניפה מפוזרת ברחבי הארץ, כך שתדירות הפגישות נמוכה יותר. יחד עם זאת, היא מתארת חום ואהבה רבה בין האחים, האחיות ועשרות ילדיהם, עם הרבה גילויי חיבה פיזיים ותמיכה ממשית אחד בשני בעתות משבר.

מיכאל ואילנה הכירו בצבא. הוא היה המפקד שלה. מיד אחרי שחרורם התחתנו ונולדו להם שני ילדים. למן תחילת הקשר, שניהם חשו קושי גדול בתחום היחסים עם משפחות המוצא. אילנה הרגישה כל השנים שמשפחתו של מיכאל מתנכרת לה, ומעדיפה את הכלה האחרת, אשת אחיו, על פניה. מיכאל הרגיש מעט אבוד במשפחה הגדולה של אשתו, ולא מצא עמם שפה משותפת. במהלך השנים התרבו והלכו הריבים בין מיכאל ואילנה סביב משפחות המוצא – את מי להזמין לארוחה? אצל מי להתארח בחג הפסח? וכולי. שניהם הביאו דוגמאות לקיפוח ועוולות שנעשו לכאורה כלפי הצד המשפחתי שלהם, ולמרות שהמשיכו לספר על כך בשקט ונימוס, היה ניכר על פניהם שכל אחד מהם אסף לא מעט פגיעות בנושא במהלך השנים.

למרות שדיברו ברצף לאורך כל הפגישה, בסוף הפגישה הראשונה הרגשתי שאני עדיין לא מבינה עד הסוף למה הם הגיעו אלי, ולמה דווקא עכשיו. בפגישה הבאה שערכתי עם שניהם אספתי עוד ועוד פרטים על החיים המשותפים שלהם, בעבר ובהווה, ושוב כשהתקרבה הפגישה לסיומה, חשתי שאין לי עדיין תשובה למה הם פה ולמה היום. לכן, כמו במקרים רבים אחרים, הזמנתי אותם להגיע בשבוע שלאחר מכן כל אחד בנפרד.

ראשונה הגיעה אילנה. היא נכנסה לחדר מתנשפת וסיפרה שמאד התרגשה כל השבוע לקראת הפגישה הזו. היא דיברה בבהילות, חיוכה המתוח מסגיר שהסיטואציה לא פשוטה לה. אילנה שפעה סיפורים ודוגמאות מחיי היום יום שלה ושל מיכאל. היו לה המון תלונות כלפיו, והרושם הכללי שנוצר אצלי היה שהיא מאוכזבת וממורמרת מכך שמיכאל לא עונה על הציפיות שלה ממנו כבן זוג. היא סיפרה על ביתם, שמשמש מופת לאירוח. ממש כמו שנראתה – הדורה ואלגנטית גם בעשר בבוקר, מאופרת בקפידה, שיערה עשוי היטב, וכל מראה אומר טוב טעם – כך גם הבית שהיא מנהלת, עם האירוחים המהוללים והבישולים הנודעים שלה. היא חזרה כמה וכמה פעמים על הביטוי "אני מחזיקה אותו" לגבי מיכאל, ואכן היה נשמע שהיא "שרת הפנים" שמנהלת את הבית, את המשפחה וגם את בעלה, לפחות מאחורי הקלעים. דקות ספורות לאחר שהחלה הפגישה, ובעודה מדברת על בישולים, אורחים וקניות, אילנה החלה לבכות באופן פתאומי. היה נדמה לי ששתינו הופתענו. היא לא ידעה לומר על מה היא בוכה, רק חזרה ואמרה "משהו מאד לא בסדר קורה לנו, ואני לא יודעת מה". 

בשעה שלאחר מכן הגיע מיכאל. שוב נדהמתי מהפער העצום שביניהם. אם לא הייתי יודעת שהם זוג, כנראה לא הייתי משייכת אותם אחד לשני. למרות שלבש בגדים אלגנטים של טובי המעצבים (שכמובן שאילנה בחרה לו) מיכאל נראה מרושל בבגדיו וקצת מלאכותי. כמעט הייתי אומרת מחופש. כעת, כשנפתחה לו שעה שלמה לדיבור של עצמו, הסתבר שלמרות שהוא ממעט לעשות את זה – הוא בהחלט יודע להתבטא. מיכאל בוחר את המילים בכובד ראש, ולא פעם נדמה שהוא אומר לעצמו את הדברים בראש לפני שמבטא אותם החוצה. אבל כשהוא מדבר הוא עמוק, מודע מאד לעצמו, ומלא כאב.

"החיים שלי הם הצגה מתמשכת" הוא פתח ואמר. "אני נשוי שלושים שנה, אבל חולם להתגרש כבר יותר מעשרים וחמש שנים. אף פעם לא היה לי אומץ, והאמת שגם עכשיו אין לי. אני לא חושב שאני מסוגל לחיות לבד". הוא הוסיף וסיפר על עצמו, על חוסר התקשורת שהוא חש בינו לבין אשתו, על כך שאין להם נושאי ענין משותפים ואף פעם לא היו, מעבר לילדים, ועל השנאה שלו למה שהוא קורא "הצגה" – החיים החברתיים התוססים שהם מנהלים. מיכאל לא מרגיש קרוב לאף אחד מהאנשים סביבו, שקוראים לעצמם חברים שלו, ולמעשה לאף אחד בעולם. הוא הפתיע את עצמו כשדיבור בפתיחות, לראשונה בחייו, על הבדידות הרגשית שהוא חש כל השנים, על הבושה, ועל כך שהוא מרגיש שבוי בתוך ההצגה של חייו.

ורק אז, ארבע שעות אחרי שהכרתי את מיכאל ואילנה, הבנתי למה הגיעו אלי רק עכשיו: מיכאל סיפר שלפני כחצי שנה הבן הצעיר שלהם הודיע בפתאומיות שהוא מתגרש. סיפר על ההלם ששניהם נכנסו אליו בעקבות הידיעה. רק חודשיים קודם לכן ערך הזוג הצעיר חתונה מפוארת ומאד יקרה עם 800 מוזמנים, ובעקבותיה עבר לדירה חדשה ומאובזרת היטב, שההורים משני הצדדים עזרו להם לרכוש. "לא האמנתי שהוא עושה את הצעד – מעיז לעשות את מה שאני פחדתי ממנו כל השנים. נמלט לפני שמאוחר מדי" אמר מיכאל, בתערובת גאווה וקנאה בבנו הצעיר.

גירושי הבן פתחו אצל מיכאל חלל של כאב עמוק שחשב שכיסה כבר מזמן. צער ההחמצה על כל השנים שנעלמו התחלף בכעס נורא, בעיקר על עצמו, על הפחד שלו. ובאותה נשימה, התמלא מיכאל באימה. הוא לא האמין שיוכל להעיז להתחיל לספר לאשתו את מה שחשף בפני במהלך אותה פגישה. יאוש וחוסר אונים מילאו את החדר, והפגישה התקרבה לסיומה. בשבוע הבא הייתי אמורה לפגוש את שניהם שוב יחד – ותהיתי ביני לבין עצמי, ואחר כך בקול רם גם מול מיכאל, מה הוא היה רוצה שנעשה מכאן ואילך. לאן ילך הטיפול הזוגי? מיכאל לא ידע להשיב, וכך הסתיימה הפגישה.

לפגישה בשבוע שלאחר מכן הגענו כולנו מתוחים. פתחתי בכמה משפטים כלליים, שמתארים בעיקר את המהלך שעשינו עד כה – שתי הפגישות המשותפות, ושתי הפגישות האישיות שנערכו בשבוע הקודם, ובטרם הספקתי להמשיך, אילנה הפסיקה אותי וסיפרה שבחמשת הימים האחרונים, ולמעשה עד עכשיו, מיכאל והיא לא החליפו מילה ביניהם, בעקבות ריב. נושא הריב היה, כמו תמיד כמעט, סביב השאלה האם יארחו בחג המתקרב את משפחתו או משפחתה. מכאן ואילך השעה המשיכה "במתכונת בית משפט", כששני הצדדים מנסים לשכנע אותי שהם צודקים ונעשה להם עוול גדול. מהכיוון של מיכאל לא נראה כל סימן שהוא עומד לדבר על משהו אחר בשעה הקרובה. התלבטתי ביני לבין עצמי מה לעשות. מדי פעם, במהלך הדיבור, הצטלבו מבטינו והוא נראה לי אומלל ושבוי, אבל גם נחוש לא לפתוח את הדברים. הפגישה המשיכה להתנהל סביב שאלת התקשורת ביניהם – איך הם מבינים אחד את השני, ממה הם נפגעים או כועסים, ואיך הם מגיבים... והסתיימה, למעשה בלא כלום.

בימים שלאחר מכן התלבטתי מה לעשות עם מיכאל ואילנה. בכל טיפול יש מטופל אחד. בטיפול זוגי, המטופל האחד הוא הזוגיות – אותו מרחב חמקמק, שיושב "בין הכסאות" של בני הזוג, לא תמיד נראה לעין, אבל תמיד מורגש לאוזן וללב....  אז מה האינטרסים של הזוגיות הזו? לאן היא הולכת? מה צריך לקרות איתה? התמלאתי שאלות.

יומיים לפני הפגישה הבאה קיבלתי טלפון מאילנה. היא סיפרה שהם החליטו להמנע מהכרעה בנושא ארוחת החג, ובמקום זה לטוס לכל תקופת החגים לחו"ל. היא סיפרה שמאז השיחה האחרונה וההחלטה שקיבלו, חזרה השמחה לביתם "עכשיו הכל בסדר, כמו פעם", סיכמה והודתה לי. לכן היא מבקשת לדחות את פגישתנו הקרובה, ולא לקבוע בנתיים פגישה נוספת. "נדבר אחרי החגים" הבטיחה, ושתינו לא האמנו... דרך כל מה שלא דובר ולא נאמר באותה שיחת טלפון, הבנתי שמיכאל בחר לשתוק ולהשאיר את המצב כמו שהוא, וכך – בלי להכריז על כך באופן רשמי, הסתיים הטיפול הזוגי כמעט בטרם החל...

שמונה חודשים אחר כך צלצל הטלפון בביתי. על הקו – מיכאל: "עזבתי את הבית לפני חודשיים. לא יודע איך עשיתי את זה. פשוט קמתי ועשיתי יום אחד, בלי לדבר יותר מדי. אילנה לא מבינה עד עכשיו מה קרה לי, ובטוחה שזה "משבר גיל המעבר של גברים" או משהו כזה, שיעבור עוד מעט. אני אפילו לא יכול להתחיל להסביר לה. אני לא בטוח שאני יכול להסביר גם לעצמי. כואב לי עליה. היא לא אשמה בכלום. זה אני שהייתי צריך ללכת כבר מזמן. בימים הראשונים הייתי מלא שמחה, ואולי לראשונה בחיי הרגשתי ממש מאושר וחופשי. אבל עכשיו, אחרי שהדירה השכורה מרוהטת וכאילו הכל בסדר – אני לא מצליח להירדם כבר לילות. את חושבת שתוכלי לקבל אותי לטיפול אישי? אני חייב להבין איך אני מתחיל לחיות לבד.... זה מפחיד".

* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: