מאמרים

להשלים עם העבר: רווקות כתסמין לתסביכי ילדות

זו הייתה שיחת טלפון קצרה שהובילה לפגישה. "הפנתה אותי אליך מיכל שאמרה לי שהיא התחתנה בזכותך..." בפגישה הייתה דורית מלאת חיוניות וציפייה "אני אעשה כל מה שתגיד, אני מרגישה שהגעתי למקום הנכון"
"אז בואי נתחיל להכיר אותך, ספרי לי עלייך" ביקשתי, "טוב, אז אני בת 33, רווקה, גרה בדירה שכורה בגבעתיים, עובדת במשרד פרסום כתקציבאית בכירה, אוהבת את העבודה מאוד וגם את המשרד, גדלתי בגבעתיים, אני הבכורה ויש לי עוד אחות ואח, אחותי, בת ה- 29 מתחתנת בקיץ הקרוב וזה משמח אותי אבל גם מלחיץ אותי" "האם היו לך קשרים משמעותיים עם בני זוג?" "לא" אמרה דורית, "מעולם לא היה לי קשר משמעותי"
"ספרי קצת על ההורים", "ההורים צעירים, אבא בן 59 ואמא בת 56, שניהם עובדים במקצועות טובים, והזוגיות שלהם טובה מאוד, הם חברים טובים מאוד", "האם כך את זוכרת את הזוגיות שלהם תמיד?" שאלתי, "בעצם כשאתה שואל לפני הרבה שנים כשהייתי בת 13 אמא עזבה את הבית כמעט לשנה. היא הכירה גבר אחר וחשבה שהוא אהבת חייה. מסתבר שהיא טעתה, ואחרי שנה רצתה לחזור לאבא שחיכה לה ומאז הם כמו זוג יונים"
"ואיך היה בבית בשנה שאמא לא הייתה?", "היה קשה ומצויין, אני עשיתי הכל, הייתי כמו אמא, הכנתי צהריים, כיבסתי, תליתי, הכנתי לאבא את הבגדים, עזרתי לאחי ואחותי עם השיעורים ועם כל בעיה שהייתה להם, אף פעם לא עשיתי בעיות. אבא תמיד אמר שאני המלאך שלו"
הגענו לסוף הפגישה וביקשתי מדורית לחשוב על התחושות שהיו לה כשאמא חזרה הביתה.
בפגישה הבאה דורית פתחה ואמרה "גילי, אני חייבת לומר לך שאין לי זמן לחפירות, אני כבר בת 33 ואני רוצה זוגיות והכל תלוי בך", כשדורית אמרה את הדברים העצימו בתוכי התחושות שהרגשתי משיחת הטלפון : תחושת אשמה ויותר נכון העברת האחריות אלי יחד עם אשמה.
החלטתי לבדוק עם דורית האם זו רק תחושה שלי או שאכן מדובר במצבים חוזרים שבהם היא גורמת לסובבים אותה לחוש תחושות אשם. דורית הסכימה איתי שזה קורה לה הרבה ושאין לה מושג למה. הצעתי לה  שנחפש את המקור לתופעה. "האם זה קשור לעובדה שאני לא מוצאת בן זוג?" שאלה. "יתכן מאוד" עניתי.
שאלתי את דורית האם חשבה על התחושות שליוו את חזרת אמא הביתה. "האמת שמאוד שמחתי שאמא חזרה, סוף סוף, חזרנו להיות בית רגיל" "ואת המשכת לעשות את כל הדברים שעשית קודם?"
"לא חושבת, אני לא ממש זוכרת, זו תקופה שהכל מעורבב לי". במפגשים הבאים, למרות התנגדויות של דורית, חזרנו שוב ושוב לחזרה של אמא הביתה ולשינויים שעברה דורית בעקבותיהם. דורית החלה במסע בזמן ניסתה להיזכר מה קרה באותה תקופה. שיחה ארוכה עם אחותה שהייתה באותו זמן בת 10, הבהירה לה שזו הייתה תקופה מאוד לא קלה לדורית, באותו זמן היא החלה את מרד הנעורים באופן קיצוני: ברחה מהבית, הבריזה מבית הספר, התחילה לעשן. דורית סיפרה את הדברים כאילו היא משתפת בחוויה שעברה על מישהו אחר.

עודדתי את דורית לשוחח עם אביה על התקופה הזו וחיכיתי בציפייה. דורית נכנסה לפגישה ושתקה. שאלתי אותה לשלומה והיא השיבה "ממש לא טוב, מאז השיחה עם אבא אני כל הזמן בוכה, אני ממש בדיכאון, וממש חבל לי שבכלל התחלתי עם כל העניין למה אני צריכה להרגיש כך"
דורית העלתה דילמה מורכבת בתחום הטיפול. האם יש מקום לפתוח דברים שנראים כאילו שייכים לעבר ולכאורה אין להם השפעה על הווה והעתיד. ישנן אסכולות שנותנות היום מקום רב למנגנוני ההגנה שעוסקים בהכחשה והדחקה ומאפשרים תפקוד פונקציונאלי. ה"ויתור" וההימנעות של המטפל מלפרק הגנות אלו נשקל פעמים רבות למול יכולתו של המטופל להתמודד עם המצב מחד, ועם התועלת האישית שירוויח מההתמודדות מאידך. במקרה של דורית סברתי שאכן היא יכולה להמשיך ולתפקד באופן פונקציונאלי, אך על מנת שתצליח לפתח רגשות ויחסים עם בן זוג היא צריכה לעבור דרך החוויות הקשות של נערותה, גם אם המחיר הוא להיות לתקופה מסויימת בדיכאון.
"אני מצטער על התחושות שאת חשה" אמרתי. לפתע התחילה דורית לדבר כאילו לעצמה "אני זוכרת עכשיו את הזמן שאמא חזרה, זו הייתה התקופה הכי נוראית בחיים שלי. מצד אחד ראיתי שאבא שמח ורציתי שישמח, וגם הבנתי שזה חשוב שתהיה אמא בבית – ככה זה בית נורמאלי. מצד שני היא נטשה אותי והלכה ועזבה את אבא, ואני הייתי שם בשבילו, אני כיבסתי לו, ניהלתי את הבית, הקשבתי לו, וברגע שאמא רצתה לחזור הוא לא ראה אותי יותר, הפסקתי להיות החברה הכי טובה שלו"
"ואיך הרגשת" שאלתי, "פגועה, מושפלת, כמו סמרטוט שאין בו צורך, שלא רואים אותו, איך בן אדם מבוגר לא מצליח להיות אחראי למה שהוא עושה, אם היא החליטה ללכת, אז היא הולכת. תקופה מאוד ארוכה שנאתי את אמא. לא יכולתי לדבר איתה, להסתכל עליה, לא קיבלתי את החזרה שלה. לאט לאט הבנתי שהכעס הגדול שאני מחזיקה הוא על אבא. הרי הבית התנהל למופת, הרבה יותר טוב מאיך שהתנהל כשאמא הייתה, לא היו מריבות וצעקות, אז למה הוא נתן לה לחזור? לא הספקתי לו?"
בפגישות הבאות ניסינו לעבד את התחושות של דורית לאביה ולאמא. הבנו שהמרד של דורית נמשך עד לצבא וכשהתגייסה היא השתמשה בשינוי על מנת להדחיק ולשכוח את המצב ופתחה דף חדש עם ההורים. ככל שחלף הזמן כך שקע הזיכרון במעמקי השכחה.
לאט לאט דורית ראתה את הקשר שבין החוויות הקשות שעברה כנערה למצבה היום "אני חושבת שהתחושות שהיו לי כלפי אבא שלי, בשנה שאמא לא הייתה בבית, היו תחושות של בת זוג. עולמי חרב עלי כשהוא קיבל את אמא חזרה ובכלל לא ראה אותי. הרגשתי נבגדת, מרומה, מנוצלת, נטושה, ולא על ידי סתם מישהו, על ידי הגבר שהיה הכי קרוב אלי בעולם.  אמרתי לעצמי שאני לעולם לא אהיה שוב במצב הזה, לעולם לא אהיה מוכנה להרגיש כך שוב"
שתקנו, ודורית אמרה בשקט "אני חושבת שעכשיו אני מוכנה"...
 

* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: