מאמרים

איך מתוודים על בגידה

אמיר ורונה (השמות בדויים), בני 35, הגיעו לטיפול בעקבות בגידה שהתגלתה ממש באותו שבוע. שניהם נסערים ומבולבלים, כועסים, פגועים, ולגמרי לא בטוחים אם להמשיך לחיות יחד, לנסות לעבוד על החלל שנפער ביניהם, או לוותר, לפרק, לעזוב. ברקע, שני ילדים קטנים, שמהוים גם הם גורם במערכת השיקולים. עוד ברקע, משפחות אוהבות, ששניהם מאד קשורים אליהן. ועוד עניינים רגשיים וכלכליים, שמסבכים את ההחלטה עוד יותר. בקיצור- הם מגיעים, כמו הרבה זוגות אחרים שמגיעים לחדר הטיפול, עם "תיק" עמוס וכבד, מבולבל ומורכב. 

כמו זוגות אחרים בשלב הזה, הם מתישבים לטיפול – אבל לבם לא לגמרי שלם עם התהליך. הם עדיין מפקפקים. עדיין לא בטוחים מה הדרך הנכונה עבורם. בשיחה אחרי התגלות הבגידה אמנם החליטו ביחד ללכת על טיפול ולנסות לאחות את השברים, אבל כמעט בכל שעה אחד מהם משנה את דעתו, מתחרט, מהסס ורוצה לשבור וללכת.

תחילת הטיפול מאופיינת בזעזוע, והתהליך מתאפשר רק אחרי שאנחנו מסכמים ביננו שבשלושת החודשים הקרובים לא תתקבל החלטה על פירוק בשום מקרה: "לא חשוב מה קורה – אתם מגיעים ועובדים על זה, כאן ואחר כך בבית. אם אחרי זה תחליטו לפרק – אעזור לכם לעשות את זה כמו שצריך. בנתיים – עובדים!", אני מסכמת איתם.

בשבועות הראשונים לטיפול הם מגיעים פעמיים בשבוע, ולפעמים אפילו שלוש, לפי בקשתם. שניהם מחסירים ימים ושעות בעבודה, וגם כשהם נמצאים שם, הם לגמרי לא יעילים ולא ממש מתפקדים. הם מעבירים איכשהו את שעות אחרי הצהריים עם הילדים, מהרגע שמגיעים מהגנים ועד השינה. שאר הזמן מתמלא על ידי שיחות אינסופיות לתוך הלילה, ובבוקר שלמחרת התרגשויות, בכי והרבה מאד סקס, שלפעמים מקל קצת על הכאב, ובפעמים אחרות מכביד עוד יותר. המשפחות והחברים לא ממש יודעים, אבל מבינים שמשהו קורה. שניהם נראים סהרוריים מחוסר שינה מצטבר, מוזנחים גופנית, ירודים נפשית. רואים עליהם מיד שהם לא במצב טוב. והטיפול ממשיך...

כמעט למן ההתחלה עולה השאלה עד כמה לשאול וכמה לספר. בני זוג שנבגדו עסוקים לא פעם בצורה אובססיבית בפרטי הבגידה, מה בדיוק היה שם, כמה, איך, איפה, מתי... בני הזוג שבגדו לא תמיד רוצים לספר, וגם אם רוצים זה לא תמיד פשוט.

"האמת יוצאת בחתיכות קטנות" אני אומרת להם – עקרון שלמדתי פעם ועוד פעם בטיפולים בזוגות אחרי בגידה: גם אם רוצים לספר את האמת, כל האמת, וכלום חוץ מהאמת, זה אף פעם לא מצליח בפעם אחת. יש גירסה ראשונה, מיד אחרי הגילוי, ואחר כך יש תוספות, והתמונה הולכת ונעשית בהירה וברורה יותר ויותר משבוע לשבוע. עם הזמן נוספים פרטים, מתבהר הטשטוש, ואפשר להבין יותר מה קרה.

"...אני חייב לדעת מה בדיוק היא עשתה איתו" אמיר חוזר ואומר, "אני שוכב ער במיטה חצאי לילות ומדמיין מה היה שם, וזה הופך אותי חולה ומשוגע. אני חייב לדעת את האמת עד הסוף".

"אני לא יכולה לסבול את זה יותר" אומרת רונה, "הוא מוציא אותי מדעתי עם השאלות האובססיביות שלו. אין יום שאני לא עוברת תחקיר. אין יום שאני לא מרגישה כמו נאשמת ברצח בסידרת משטרה. סיפרתי לו הכל, כבר אלף פעמים. אבל הוא עדיין חושד. מאשים. שואל עוד פעם ועוד פעם... אולי תגידי לו" היא פונה אלי, בתקוה שאציל אותה "שיפסיק לשאול. יפסיק לחקור אולי. איך אפשר לתת צ'אנס לקשר, אם כל הזמן אני מואשמת? זה אף פעם לא ייגמר? תפסיקי את החקירות האלה שלו. בבקשה...".

"איך אני יכול להפסיק לחקור אותה אם כל פעם הגירסה שלה משתנה, תגידי לי" הוא עונה בכאב, בצעקה. "בהתחלה היא כל הזמן אמרה שזה היה רק וירטואלי, ורק אחרי שהיו לי הוכחות שהם גם נפגשו היא הסכימה לספר על זה. אחר כך היא אמרה שהם רק התנשקו, ועכשיו אני כבר יודע שהיה גם סקס... איך אפשר להפסיק לחקור אותה, אם כל פעם אני מגלה עוד ועוד שקרים? איך אני יכול להאמין לה בכלל?" הוא על סף דמעות, של זעם ותסכול.

"האמת יוצאת בחתיכות קטנות" אני חוזרת על המנטרה. יודעת שאם יבינו שככה זה, וזה נורמלי שזה ככה, זה יפסיק להכאיב כל כך. לשניהם. אני לגמרי מבינה את הצורך של אמיר לשמוע עוד ועוד. לדעת. להבין. ידע נותן לנו תחושה של שליטה, וכרגע, אחרי שעולמו התהפך עליו, הוא מרגיש שהוא חייב להרגיש קצת שליטה. הוא רוצה לדעת הכל, כי עכשיו הוא מחפש בדיעבד סימנים, מנורות אזהרה שנדלקו והוא לא שם לב אליהן, איפה עצם עיניים, מה לא ראה. הוא רוצה לדעת הכל, כדי לדעת אם הוא טמבל, עיוור, אשם... כל מה שחשב על עצמו, עליה, על הזוגיות שלהם, נטרף כמו מגדל קלפים. הוא חייב לדעת פרטים, כדי למקם את עצמו מחדש על המפה. מפת החיים שלו. 

אני לגמרי מבינה גם את הצד של רונה. היא בגדה, מסיבות שעדיין לא הובהרו בטיפול. עוד מוקדם. עם הזמן נוכל לגעת בזה יותר, ולהבין לעומק מה היה שם קודם בקשר הזוגי שלהם, מה לא היה. למה נדחפה לבגוד בו, לבגוד בערכים שלה, ובדרך שהכירה את עצמה עד היום. הסיבות עמוקות ונעוצות בעבר שלה, המשפחה ממנה הגיעה, הזוגיות של הוריה, חוויות שעברה בילדות ובהתבגרות שלה, קשרים זוגיים קודמים, וכמובן כמובן, גם בגלל הזוגיות הזו שלה עם אמיר.

"התצלתי אלף פעמים ואני מוכנה עוד אלף" היא אומרת "אבל שיפסיק כבר לשאול כל הזמן. שיפסיק לתחקר". "אני לא יכול להרגע עד שאדע את הכל" הוא עונה לה "אני לא יכול להמשיך ככה, כמו עיוור. אנחנו עושים סקס, כמו שאף פעם לא עשינו, וזה טוב וכיף, אבל גם הורג אותי כל פעם מחדש. זה מה שעשית איתו? ככה התנהגת? ככה הוא היה איתך? השאלות האלה לא עוזבות אותי לשניה".

מגיעים אלי לפעמים זוגות לטיפול, שנים ארוכות אחרי בגידה שעליה "סלחו ועברו הלאה" בלי לטפל בעצמם, בלי לדבר על הפרטים עד הסוף. עכשיו, הרבה שנים אחר כך, הם מגיעים בעקבות שחיקה, כאילו נורמלית, כזו שקורית לכולם. בכל פעם מחדש אני לומדת עם זוגות כאלה, כמה עמוק השבר שפקד את הזוגיות עם הבגידה, וכמה אי אפשר לטאטא את זה מתחת השטיח ולהמשיך הלאה, גם אם נדמה לפעמים שזה עובד. "מה שאתה לא יודע לא כואב לך" הם אומרים לי. זו המנטרה שלהם, שהובילה אותם לא לדבר על הדברים עד הסוף. לא לפתוח. לסלוח בלי לדעת את הכל. פשוט לסלוח מתוך החלטה להמשיך. אבל הכאב מפעפע מתחת לקשר, וחוסר האמון אוכל כל חלקה טובה, גם אם ממשיכים להציג "עסקים כרגיל" כלפי חוץ.

בסופו של דבר, למרות שזה כואב וקשה, לעבוד על הקשר מיד אחרי בגידה, כששני הצדדים כל כך פצועים ורגישים, זה הדבר  הנכון לעשות. לנקות את הפצע ולסגור את החתך כשהכל עוד טרי. לדבר על הכל. לספר. לנקות. לא להשאיר סודות. לא להשאיר מקומות מוצנעים ואפלים. לשאול את השאלות הכואבות. לשמוע את התשובות החלקיות, ואחר כך המלאות יותר. לשאול עוד ועוד פעם. לענות שוב ושוב. לשרוד את השיחות האלה.

למרבה המזל, זה רק שלב בטיפול. שלב ראשוני מאד בטיפול זוגי לאחר בגידה. אחרי השלב הזה מגיע שלב הרבה יותר קשה ונוקב – עבודה על הקשר הזוגי. פתיחה אמיצה ואמיתית של מה שהיה, או לא היה שם קודם, וכינון חוזה זוגי חדש, אחר. אם מצליחים לעבור בשלום את השלב הכואב והמורכב הזה מגיעים לתקופה חדשה ומפתיעה, שבה הזוגיות אחרי משבר בגידה יכולה להיות הרבה יותר טובה מזו שהיתה שם קודם למשבר.

* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: