מאמרים

טיפולי פוריות: כשהסקס הופך לשגרה מעיקה

מירב (שם בדוי) הגיעה לטיפול בתחושת חירום ודחיפות גדולה: "אני הולכת ומסתבכת, את חייבת להציל אותי מעצמי". "למה את מתכוונת?" שאלתי, כשאני כבר מנחשת את התשובה. הניסוח הזה "להציל אותי מעצמי" נאמר לא פעם בפגישות טיפוליות על ידי אנשים שעושים פעולות שמנוגדות לערכים שלהם, לתפיסה האישית שלהם את העולם ואת עצמם, ובכל זאת, הם עושים - בגידה, פלירטוט, רמיה, הונאה...

"אני בהתקפת אמוק רגשית כבר כמה חודשים" היא אומרת. לא יודעת איך זה התחיל ולמה, אבל התחלתי למצוא את עצמי מסתובבת בפייסבוק, מחפשת ידידים ואקסים מהעבר, וכשמוצאת, מנסה בכל דרך לפלרטט איתם, להתחיל איתם, ליצר איזה קשר... ".

מירב סיפרה שהיא בת 30, נשואה שבע שנים ליריב, החבר איתו היתה מאז הצבא. "והכי גרוע – עוד לא רואים את זה, אז אולי לא שמת לב, אבל אני בשבוע 12 להריון!" היא אומרת ועיניה מתמלאות דמעות. "למה זה קורה לי? זה בכלל לא הגיוני".

היא מספרת על היחסים שלה עם יריב, בעלה, על חברות אמיתית, יחסי חום וקירבה ואהבה גדולה "בחיים לא הייתי מאמינה שסיפורים כאלה יקרו אצלנו בבית. ואיך זה קורה דווקא לי?". ההריון היה רצוי, שניהם חיכו לו כבר שש שנים, מאז החתונה. תהליך הכניסה להריון היה קשה וממושך, ובסופו של דבר התרחש רק אחרי מספר נסיונות להשבחת זרע, הזרעות והפרית מבחנה שמינית.

"כל כך חיכיתי להריון הזה. זה כל מה שענין אותי בשנים האחרונות" היא מספרת "התחתנו מיד אחרי סיום הלימודים, ומאז כל מה שרציתי היה להיות אמא. לא השקעתי בקריירה, והמשכתי בעבודה פקידותית משעממת, שעבדתי בה עוד בזמן הלימודים במכללה, כי ממילא תכננתי להשאר שנה בבית עם התינוק' ומיד אחרי זה עם התינוק הבא... הכל היה כבר מוכן לי בראש... רק ההריון לא הגיע ולא הגיע ולא הגיע כל הזמן...".

80% מהזוגות הבריאים יצליחו להכנס להריון לבד בתוך שנה של נסיונות. מחצית מבין האחרים יצליחו תוך שנה נוספת, ללא צורך בהתערבות רפואית מיוחדת. לכן, רופאים לא ממליצים להכנס לתהליכים מלאכותיים של נסיונות להרות, אבל הלחץ בישראל על הרופאים גדול וזוגות רבים מגיעים לבדיקות פריון וטיפולי פוריות לאחר חודשי נסיון ספורים. לפי נתוני משרד הבריאות, בישראל יש את המספר הגדול ביותר של יחידות הפריה יחסית למספר התושבים.   

הנסיונות להכנס להריון שוחקים הרבה זוגות, מבחינה מינית ורגשית. הצורך לקיים יחסי מין בזמנים ספציפיים, לפי הוראת הרופא, כדי להגביר את הסיכוי להריון שוחקים את הספונטאניות והופכים את המין לשיגרה טכנית. "זה הפך להיות לעבודה, בשבילי וגם בשביל יריב. לא היה בזה שום רגש. שום שמחה. שום התכוונות. סתם משימה, שצריך לעשות ולגמור עם זה. לפעמים עוד אמרנו משהו על זה, נזכרנו שפעם היה אחרת, אבל רוב הזמן אפילו לא חשבתי על זה, פשוט הייתי ממוקדת במטרה".

החיים בישראל, בשונה ממדינות אחרות באירופה או ארה"ב, סובבים סביב המשפחה. נדמה ש"ילדים זה שמחה" זו הסיסמא ואחת המטרות המרכזיות. אנשים שלא מצליחים לייצר זוגיות או לבנות משפחה וללכת ילדים נחשבים בעיני החברה בישראל, ובעיני עצמם, כאילו לא הגשימו את עצמם ונכשלו ביעד מרכזי בהתפתחותם האישית. ההשוואה לאחרים בלתי נמנעת. מירב מספרת "כל החברים מסביבנו התחתנו, ולאט לאט התחילו ללדת. כולם השיגו אותנו, חוץ מחברה אחרונה, רווקה. לכולם יש ילד, לחלק אפילו שניים. כשמספרים לנו על הריון, או מזמינים לברית, אני נחנקת מדמעות בכל פעם. הייתי רוצה לפרגן ולשמוח בשמחה של החברים שלנו, אבל כל שמחה כזו טבולה בדמעות וקנאה ששורפת לי בגוף".

מחקרים רבים נעשים בנשים וזוגות הסובלים מבעיות פריון, והממצאים מראים שהנשים חוות את התהליך כארוע חיים מעורר דחק. חלק מהמחקרים אף הראו שהדחק הנפשי משפיע על תוצאות טיפולי ההפריה החוץ גופית. מירב, כמו נשים אחרות במצבה, החלה להרגיש רע יותר ויותר במהלך הזמן, ובמקביל הזוגיות נשחקה תחת העומס הרגשי והצורך להמשיך ולהתאמץ על מנת להגיע לתוצאה המיוחלת, ההריון.

"ואז התחלתי למצוא את עצמי משוטטת ברשת" מספרת מירב. "הייתי עצובה, מרוטת עצבים, מיואשת ומלאה ברחמים עצמיים. אם היית שואלת אותי אם אני מחפשת רומן או ריגוש, הייתי אומרת לך שאין לי כח אפילו ללכת מהסלון לחדר השינה. אבל למרות שהרגשתי כך, החיים הוירטואלים משכו אותי יותר ויותר פנימה. ומצאתי את עצמי נמשכת לקשרים ישנים, אנשים שהיו פעם סביבי, כשעוד הייתי ילדה, צעירה, רווקה חסרת דאגות".

לאט לאט אנחנו מבינות שמירב חיפשה בקשר עם האנשים האלה בעיקר חיבור לעצמה. ההתשה הגופנית והנפשית של השנים האחרונות הפכו אותה אטומה ומרוחקת. קהת חושים. המפגשים הוירטואלים, עם חברים, ידידים ובני זוג מתקופה קודמת, הפיחו בה רוח חיים חדשה ומרעננת. 

"לא היה לי חשק לעשות כלום יותר מזה, רק לצ'וטט עם אנשים ישנים, להעלות זכרונות, לצחוק ולהעביר את הזמן. אבל משהו השתנה פתאום, כשגיליתי לפני חודשיים שאני בהריון. פתאום ההסתובבות חסרת המעש באתרים האלה הפכה להתרוצצות קדחתנית. פתאום אני לא יכולה לקום מהמחשב. פתאום אני נמשכת דווקא לאנשים חדשים, שאני לא מכירה. אנשים מתחילים לפלרטט איתי, ואני משתפת פעולה ואפילו מדרבנת אותם. אני לא מכירה את עצמי " היא אומרת ומשפילה מבט מבויש "זו לא המירב שהייתי. יריב לא מבין מה קורה לי. הוא מרגיש שאני שונה, אבל מייחס את הכל להריון, להורמונים, לשמחה... האמת" היא אומרת בחצי לחישה "אני לא כל כך שמחה כמו שציפיתי שאהיה".

הציפיה המתישה להריון והשנים הארוכות לפני שהגיע הותירו את מירב, כמו נשים רבות במצבה, מרוקנת. עכשיו, פתאום, היא מצפה מעצמה לשמוח, להתרגש, ולעבור לחשוב על דברים אחרים, כמו הכנה ללידה, או הרחבת המשפחה. אבל היא עייפה, מרוטה, וצריכה כל כך לנוח. במקום לנוח, הגוף תובע את שלו, עם הורמונים, השמנה, בחילות... במקום לנוח נפתחת חזית חדשה, ושוב היא נדרשת לתת אנרגיה לתהליכים. הבריחה לרשת מבטאת את המשאלה שלה למצוא מקום שבו לא תצטרך לדאוג כל הזמן. שתוכל להיות בשביל עצמה.

עכשיו, כשסוף סוף הפסיק המרוץ להריון, היא יכולה להביט סביבה, לראשונה מזה זמן רב, ולשאול שאלות שלא העיזה לשאול את עצמה, וגם לא היה לה זמן לשאול – האם היא מרוצה בנישואים האלה בכלל? האם היא בטוחה שהיא בוחרת את יריב? מה היא מרגישה לגביו, אחרי כל מה שעברו יחד?  

משיחה לשיחה אנחנו מבינות יותר ויותר שהמרוץ הקדחתני של מירב אחרי "זיקוקים" היה בעצם נסיון שלה לברוח מלשאול את עצמה שאלות קשות. אבל יש לה שאלות,  שאלות שמפחיד לחשוב עליהן כשיש תינוק בבטן, בעיקר כשמדובר בתינוק שכל כך הרבה זמן חיכתה וניסתה שיגיע... אנחנו מבינות שעכשיו הגיע הזמן לשאול. לחשוב. ולהתחיל לענות...

 

* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: