מאמרים

זוגיות: כשמאחורי האהבה מצויה קנאה איומה

 

 

הסרט "הנוקמים" מפגיש בין גיבורי העל לכוחות הרשע שמאיימים כמובן, לשלוט על העולם. באחת הסצנות המרגשות והעצובות, לטעמי, נפגשים היריבים משני צידי המתרס – ת'ור האל הנורדי (החתיך, חסון וטוב הלב, כמובן), יחד עם לוקי (הרשע, המשוגע, שמנסה להרוס את הכל). כמה לא מפתיע, מסתבר שהם גדלו יחד, כאחים.

בשלב מסוים ת'ור אומר לאחיו משהו כמו: "היה לך כל כך טוב אצלנו, נתנו לך הכל, התייחסתי אלייך כמו אח, היה לך כל מה שרצית", ומקבל את התשובה: "כל מה שהיה לי זה חושך, צל. עמדתי בצל העצום של אחי המוצלח, הנפלא, שיועד מלכתחילה להיות שליט. ומה איתי?".

מה איתו באמת? מה גורלו של האח הזה, שמוצאים בואריאציות שונות כמעט בכל משפחה, עוד מאז ימי בראשית, עם סיפור קין והבל? האח הפחות אהוב? פחות מקובל? הקנאה היוקדת של לוקי בת'ור היא הגלגל המניע של הנקמה הרצחנית שלו בסרט.

הדבר היחיד שעשוי להשקיט אותו הוא אם יחבור ביחד עם אחיו לפעולה של הצלה וגאולה של העולם. רק אם יצטרף, בליבו, ל"טובים". אבל איך אתה יכול להרגיש עם ה"טובים" כשבלב אתה ריק ומלא קנאה?

את הקנאה ניתן לחלק לשני סוגים, לפי החלוקה המקובלת על הפסיכולוגים: קנאה מסוג jealousy שמתקיימת ביחסים בין שלושה אנשים, ונקראת לעיתים "קנאה רומנטית", לעומת קנאה מסוג envy, צרות עין, שהיא קנאה קיצונית של מי שמרגיש ריק וחסר, המקנא בזה שדווקא נותן לו, מזין אותו ויש לו מה לתת.

חלקנו יצליח להודות שאנחנו מקנאים פה ושם: במראה של מישהו אחר, בבגדים שלובש או במכונית שבה נוהג, בסכומי הכסף שהוא מרוויח, במשפחה שלו, בזוגיות שפיתח או בהישגים שלו. אבל עד כמה אנחנו מוכנים להודות, בינינו לבין עצמנו, בהימצאותה של קנאה עמוקה, כזאת שמוציאה מאיתנו מרירות, רצון לנקם, ואיחולים לאסונות לאובייקט הקנאה שלנו?

אם תסקרו את המאמרים הקודמים שהתייחסו לנושא הקנאה במדור יחסים, תמצאו לא מעט התייחסות ל"קנאה הרומנטית", כולל התייחסות לתפיסה הרווחת בציבור, לפיה "אין אהבה בלי קנאה" או אפילו ש"קנאה טובה ליחסים". אבל אל חדר הטיפולים שלי ושל פסיכולוגים נוספים מגיעים לא פעם אותם קנאים, שמרגישים שלא רק שאין שום טוב בקנאה שלהם, אלא שהיא הורסת להם פעם אחר פעם את היכולת לקיים זוגיות טובה.

קנאה בתוך זוגיות פועלת לפי החוקים של "כלכלת מחסור": הצד המקנא (לעיתים אלה שני הצדדים גם יחד) מרגיש שהמשאבים בחיים מוגבלים, ניתנים במשורה, ומה שמישהו אחר מקבל או לוקח - בהכרח פוגע בו ובחלקו בעולם.

אם הצד השני מתקדם, מתפתח או אפילו סתם שמח בחלקו, בן הזוג המקנא ירגיש כאילו לקחו לו משהו, גנבו ממנו, לא נתנו לו את שהגיע לו. וכך, במקום לפרגן ולשמוח עבור האחר – הוא יחוש את כאב החסך והמחסור.

איך עוברים ל"כלכלת שפע" שבה שני הצדדים מרוויחים מההתקדמות של כל אחד מהם? כיצד תוכל להרגיש שכל רווח שלה הוא גם רווח נקי של הזוגיות ושלך, ושבעצם יש לכם "הון רגשי משותף" שמתאזן במשוואה הזוגית, אליה כל צד תורם?

המפתח לכך הוא עבודה על תחושת המחסור הפנימי: בזוגיות, כל זמן שאחד מהצדדים מרגיש רעב וריק – הוא יתקשה וכנראה גם לא יצליח, להרגיש את הפרגון ההכרחי לזוגיות טובה. ואם תחושת הריקנות מלווה את האדם מגיל צעיר, הוא יצטרך להשתנות ולהתמלא בבגרותו, כדי שהקנאה תרד, והיכולת שלו ליהנות מהזוגיות תעלה.

השלב הראשון בתהליך השינוי חייב להיות הכרה. כדי לקחת אחריות על החלק שלו ולהתקדם, בן הזוג הקנאי חייב להכיר בכך שיש לו בעיה של קנאה. שזה לא מקרי, משהו שקורה רק עכשיו עם בת הזוג הנוכחית, אלא דפוס עמוק שמלווה אותו ומשפיע עליו, וקיים בו עוד משחר הקשר הזה (כמובן שהקנאי לא חייב להיות הגבר, לעיתים זו האשה).

ההכרה אינה כל כך פשוטה, מאחר שהקנאה נוטה להסוות את עצמה בכל מיני תכסיסים נפשיים. אדם קנאי יכול להיתפס בהתחלה כרומנטי מאד, על ידי בת זוגו. לעיתים לוקח לה זמן להרגיש, שהוא בעצם מנסה להצר את צעדיה, להשתלט עליה, מגיב בנוקשות כשהיא מנסה להתרחק, ובפגיעות תוקפנית כשהיא פונה לענייניה.

בן הזוג יכול לספר לעצמו שיש לו ולחברתו פערים בציפיות מזוגיות, או סדרי עדיפויות אחרים. לא כל כך פשוט להודות, אפילו בפני עצמך, שאתה בעצם מתנהג בשתלטנות אובססיבית, ומאחורי האהבה היוקדת, מצוי בעצם פחד גדול, חרדה מנטישה, וקנאה איומה על כל מה שיש לה ולך אולי אין.

אחרי ההכרה מגיע השלב המכאיב של לקיחת האחריות. הבנה שהבעיה טמונה בשטח שלך, ולא בשטח הזוגי. בעיות בזוגיות יכולות להגיע משלושה מקורות – בעיה אישית של כל אחד מהצדדים, או בעיה "בזוגיות".

בעיה של קנאה קיצונית, למרות שהיא נחווית בעוצמה בתוך הזוגיות, ברוב המקרים לא קשורה לבן הזוג, אלא למשק הפסיכולוגי הפנימי של האדם עם עצמו. וזה השטח שצריך לטפל בו ולעשות בו שינוי.

הבשורות הטובות הן שניתן לעשות שינוי כזה. הבשורות הפחות נעימות הן שזה לוקח זמן. מאחר שמדובר בדפוס עתיק יומין, שמקורותיו בילדות המוקדמת מאד, ביחסים עם ההורים והאחים במשפחת המוצא – פתרון צ'יק-צ'ק כזה או אחר לא יעזור, לאורך זמן. בעיה כזו מצריכה "טיפול שורש".

כשמטפלים בריקנות הנפשית שעומדת מתחת לקנאה, ומצליחים, עם הזמן, למלא את החסכים ולמצוא שקט לרעב הקדום – נפתח בפני האדם עולם מרגש של רוחב לב, נדיבות, פרגון, יצירתיות ותחושת ערך ושובע נפשי.

בתנאים כאלה אפשר לבנות זוגיות קרובה, אינטימית, חמה וחזקה. ואז – כמו בסרט – אפשר להציל את העולם (לפחות עד לסרט ההמשך הבא).

 

* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: