מאמרים

בטיפול: גישות פסיכולוגיות שישנו לכם את החיים

מטופלים מאתגרים את הפסיכולוגים לא פעם עם השאלה "איך מה שאני עושה בטיפול יעזור לי בחיים?", ואכן, זו שאלה שאין עליה תשובה פשוטה, ויותר מכך, התשובה שיש לנו משתנה ממטופל למטופל ומזמן לזמן. בשבוע האחרון מצאתי את עצמי מתייחסת לאותה שאלה משתי נקודות מבט שונות, ולכן אני רוצה להציג בפניכם שני תהליכים נפרדים להבנת שינוי והדרך "הנכונה" להשיג אותו.

אני רוצה להקדים ולומר שמדובר בשיטות שלא כל כך קל ליישב ביניהן, כי הן לעיתים סותרות האחת את השניה. לכן, אם אתם רוצים להשיג שינוי – כמו בהרבה צמתים בחיים, גם כאן אתם צריכים לבחור באחת הדרכים וללכת איתה – כי לא תמיד אפשר ללכת בשתי הדרכים גם יחד.

 

מטופלים דתיים לימדו אותי את הביטוי "אחרי המעשים הלבבות נמשכים". מקור הביטוי הוא ב"ספר החינוך", ספר שנכתב בסוף המאה ה-13 על ידי מחבר אנונימי מספרד, ובו ספירה והסבר של תרי"ג המצוות שכל יהודי דתי מצווה בהן.

כשהוא אומר "אחרי המעשים הלבבות נמשכים", בעל ספר החינוך מסביר, שההגיון מאחורי רבות מהמצוות הוא לקרב את הלב לדרך הישר, דרך טקסים, מעשים והתנהגות יוצאת דופן. למה צריך כל כך להקפיד לאכול מצות בפסח? לסלק את כל החמץ מהעין? לערוך סדר כהלכתו? כדי לעורר, על ידי המנהגים הקיצוניים האלה, מחשבה פנימית חוזרת, כל שנה מחדש, על העבדות, יציאת מצרים, ומה זה "יציאה מעבדות לחירות" בשבילנו היום.

המטרה של ההתנהגות יוצאת הדופן – היא לעורר את המחשבה, ובסופו של דבר לעשות שינוי בלב. איך זה קשור לפסיכולוגיה? העקרון החינוכי הזה הוא בעצם הבסיס עליו מושתתת הגישה של הפסיכולוגיה ההתנהגותית, ואלה גם שורשי הקואצ'ינג המודרני: אתה רוצה לעשות שינוי? קודם תעשה ואז תפנים. וכך, ממש כמו בביטוי "Fake it till you make it" – המטפל/מאמן ינסה לעזור לך לסגל לעצמך סגנון התנהגות שונה, אחר, חדש – מתוך התפיסה שאחרי ש"תתאמן" על ההתנהגות הזרה לך פעם, ועוד פעם, ועוד עשר פעמים – בסוף זה יהפוך עבורך להרגל, ואחר כך אפילו לטבע.

אתה ביישן? סגור? לא יודע איך להתנהג עם אנשים ובעיקר נשים? המטפל לפי הגישה הזו יעודד אותך לצאת, להתנסות, להתחיל, לבדוק. אחרי עשרה נסיונות (שבהתחלה מרגישים מוזרים, מנוכרים, מזויפים ולא טבעיים לך) זה כבר יהיה לך הרבה פחות קשה. אחר כך זה אפלו יהיה קל. אתה מפחד ממעליות? טיסה? מכונות לשטיפת מכוניות? בוא נתחיל בכך שתדמיין את עצמך בחברת המטפל שלך, שיודע להרגיע אותך, נכנס למקומות האלה, שוב ושוב ושוב. המטפל ילמד אותך שיטות להרפיה והרגעה עצמית, ואחר כך תוכל לגשת ולעשות את זה בחיים, "על רטוב". בפעם הראשונה בפחד גדול, בפעם השניה יותר בקלות. בפעם העשירית כבר תצחק על עצמך, ותחשוב: "למה לא ניסיתי את זה לפני עשר שנים?".

 

לעולם אזכור את ההדגמה הראשונה שקיבלתי לשיטה הזו, לפני כמעט עשרים שנה, במרפאה לגמילה של מכורים לסמים קשים. המטפל הכריזמטי הכניס לחדר הטיפולים נרקומן כבד שפתח בנאום מלווה בבכי, על כמה הוא משתדל להתנקות, אבל לא מצליח, וזה קשה, והוא כל פעם נופל, והוא כן רוצה, אבל לא יכול וכולי וכולי.

בסופו של דבר המטפל שאל: תגיד, אתה רוצה להתחיל להתנקות? המטופל מיהר להשיב לו שברור, עד שאמר המטפל: אז את המנה הבאה שלך – אל תיקח! כך, בפשטות, עובדת השיטה. אתה רוצה לעשות שינוי? תעשה. זה יהיה קשה, אולי זה לא יצליח בפעם הראשונה, אבל תנסה ותנסה ותנסה. ובסוף, אחרי שתעשה את השינוי החיצוני, ההתנהגותי, זה שכולם רואים (וגם אתה) – לאט לאט יבוא בעקבותיו גם השינוי הפנימי, הנפשי והעמוק יותר. "אחרי המעשים הלבבות נמשכים".

לפני כמה שבועות כתבה דנה ספקטור באומץ אופייני, בטור השבועי שלה בעיתון "שבעה ימים", כמה היא מרגישה מזויפת כשהיא מתנהגת "כמו שאמא צריכה להתנהג" עם הבת שלה. היא כאילו עושה כל מה שצריך, לוקחת את הילדה לבריכה, מבלה איתה "זמן איכות" אחר הצהריים בקיץ, קונה לה, משקיעה בה וכולי, אבל בעצם היא בכלל לא מרגישה את הרגשות החמים שהיו אמורים להתלוות להתנהגות שלה, וזו נשארת, בהרגשתה, מתכתית, רובוטית ומזויפת.

למדתי בזכותה את הביטוי "going through the motions" – פתגם שמתאר אותך עושה משהו בצורה מלאכותית ומכאנית, שמצביעה על חוסר ענין וחוסר מעורבות פנימית בעשיה שלך. בניגוד לגישה הקודמת שהצגתי, שדוחפת אותך להתנהג בניגוד לתחושות שלך, כדי לקפוץ למים ולהתרגל – וכך להשיג את השינוי - כאן האדם מרגיש שהוא עושה תנועות כאילו זה הדבר האמיתי, אבל בעצם הוא מזייף, משחק ונשאר מרוחק וריק. זה לא באמת עובד לו.
 

דונלד ויניקוט, מגדולי הפסיכולוגים במאה שעברה, לימד אותנו על חשיבות האותנטיות בחיים. הוא שאף לעזור לאנשים להביא לידי ביטוי את "העצמי-האמיתי" שלהם, את מקור הספונטאניות, האותנטיות והיצירתיות, שנותן לאנשים תחושה של ממשות בחיים. אבל הרבה אנשים לא מביאים לידי ביטוי מספיק את העצמי האמיתי הזה. במקומו יש להם עצמי כוזב – false self – מנגנון הגנה מזויף, שהאדם נאלץ לבנות לעצמו, עוד מאז ימי הילדות, על מנת להגן על החלק האמיתי והפגיע שבתוכו. אדם בעל עצמי כוזב נענה מאד לדרישות הסביבה: הוא גורם נחת, הוא מנומס, הוא מתנהג "כמו שצריך". אבל הוא לגמרי מנותק ממה שהוא באמת מרגיש, רוצה לעשות או להיות. כל כולו מסך שנועד להסתיר את העצמי האמיתי ולהגן עליו.

החלק הספונטאני והאותנטי שלו יכול להיות פחות נעים מהחלק הכוזב – כי בחלק הזה מותר שיהיו כעס, תסכול, קנאה, שנאה, ועוד כל מיני רגשות ש"אסורים" עבור החלק השקרי, המרצה את הסביבה. אחרי שנים של אימונים בהסתרה – הרבה אנשים כבר לא כל כך בתקשורת עם החלק האמיתי שלהם, וכבר לא מצליחים להבין מה הם באמת רוצים, או אפילו מי הם באמת.

מה אני רוצה להיות כשאהיה "גדול"? האם בחרתי את הכיוון המקצועי שלי מתוך עניין חופשי ורצון ספונאטני, או שאני פשוט מגשים את החלומות של הורי וממלא את המשאלות שלהם? האם אני באמת אוהב את הבחורה שגרה איתי כבר שנה? אולי פשוט לא נעים לי ממנה יותר? לא נעים לאכזב שוב את הורי, שכל כך מחכים כבר שאסתדר? לא נעים להרגיש שוב חריג בין חברי, שכולם כבר נשואים? עבור לא מעט אנשים, הדרך הקודמת שהצעתי, של "קודם תעשה ואז תרגיש" היא למעשה הדרך בה הלכו כל חייהם. מנותקים מעצמם, מותאמים לגמרי לסביבתם, הם עוצרים היום, בגיל 30, 35 או אפילו 40, ותוהים – זו הדרך שלי בכלל? זו הבחירה שלי? זה מה שאני רוצה? מה בעצם אני רוצה? עבורם, השיטה של "אחרי המעשים הלבבות נמשכים" מזיקה ומכאיבה. הם צריכים בדיוק את ההיפך, את הסבלנות ואורך הרוח על מנת לחפש את התשובה האמיתית שלהם, להתחבר מחדש לקול האותנטי שהודחק ושנים לא נשמע, לבחירה החופשית שלהם. לא פעם זו דרך מפרכת וארוכה יותר. אבל אם הולכים בה ומצליחים – החיים מתמלאים אחר כך בצבעים ועומקים שלא היו אפשריים עבורם קודם, כבר שנים רבות.

הרמב"ם הציע לנו, כבר מזמן, לנסות למצוא את "שביל הזהב" שמגשר בין שתי עמדות קיצוניות בחיים, כדרך טובה ללכת בה. גם אני עסוקה, לא פעם, בחיפוש שביל הזהב בטיפולים – איך אפשר לשלב בין הגישות, שנראות כל כך מנוגדות, על מנת לקצר את התהליך הטיפולי ולשפר את התוצאה?

מטפלים קלאסיים דוגלים בשיטה אחת, והולכים איתה, לא חשוב מה הבעיה שהמטופל מציג. אם הם נוקטים בשיטת השינוי ההתנהגותי – הם לא יחפשו עמוק בנבכי הנפש, ואם, לעומת זאת, הם אמונים על חיפוש החופש הפנימי והעצמי האמיתי – הם לא יעודדו בדרך שינויים התנהגותיים במציאות מחוץ לחדר הטיפולים. אבל יש לא מעט מטפלים שמחפשים עבור המטופלים שלהם את שביל הזהב, שמשלב בין הגישות השונות (יש הרבה יותר מאשר שתי הגישות שהצגתי כאן) ולוקח את הטוב מכולן. צריך להתאים לכל אדם את "החליפה" האישית שלו, לפי הבעיה שלו, האישיות שלו, ההיסטוריה שלו, הצרכים, המשאלות, הרצונות.

גישת "שביל הזהב" מנסה להחזיק את המקל משני קצותיו. מחד, עובדים על בניית מודעות, הקשבה לעצמי ו"התבשלות" לקראת הבנה פנימית וקבלת החלטה אותנטית, ומאידך, נקיטת צעדים מעשיים בחוץ, שמקצרים את שלב ה"קינון" ומביאים לתוצאות בעזרת קפיצות דרך.

* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: