מאמרים

אני לא מבין את עצמי. אני רוצה אותה ואז מתחרט

מטופל אמר לי לפני כמה זמן את המשפט הבא: "אני לא מבין את עצמי. אני לגמרי בטוח שלא טוב לי להמשיך להיות איתה בקשר, שהקשר הזה עושה לי רע, אבל אני מוצא את עצמי חוזר אליה לילה אחרי לילה, מרגיש שלם ורגוע כשאני איתה, ואז נגעל מעצמי למחרת בבוקר".

כשמטופל מתבטא בצורה כזו, אני מצאת את עצמי מהרהרת בשאלה: "מי מדבר עכשיו?" , כלומר - מה הגרעין האמיתי, האותנטי, של המטופל שלי? מהו הרצון החופשי שלו, מה המשאלה, ולעומת זאת, מהם הרעשים המזויפים שמסתירים אותה? האם הוא צריך להמשיך את הקשר עם אותה בחורה או לעזוב? מה תהיה ההחלטה "האמיתית" עבורו?

 

אם תחזרו לטקסט שלו, תראו שהמטופל הצליח בתוך משפט אחד להגיד ארבע פעמים את המילה "אני", שלוש פעמים את המילה "עצמי", ופעמיים את המילה "לי", אבל ככל שהוסיף וניסה להסביר ולדייק, הוא וגם אני, רק התבלבלנו יותר. אם כן, מי העצמי האמיתי כאן, ואיך מוצאים אותו?

המושג "עצמי", הוא אחד המושגים המרכזיים ביותר בתיאוריה הפסיכואנליטית, ולכן מתסכל שעדיין אין לנו עבורו הגדרה מדויקת וטובה. יש מי שרואה בו מבנה של הנפש (בדומה למבנים שפרויד טבע: איד, אגו וסופר-אגו), אחרים מגדירים אותו כחוויה, ובכל מקרה - הוא מאד חמקמק. המושג לא נולד בימי פרויד, אלא בתקופה מאוחרת יותר, ויש לו כמה וכמה "אבות ואמהות".

ויניקוט למשל, לימד אותנו את החלוקה לעצמי אמיתי ומזויף, ואולי זה מה שמעסיק את המטופל שלי - ההנחה לפיה החלטה אחת שיקבל היא ההחלטה "האמיתית" או האותנטית שלו, בעוד החלטה אחרת שיעשה עלולה להתגלות כ"מזויפת" ושקרית.

האם השקר הוא להישאר עם הבחורה, ועל ידי כך לרצות אותה, את החברים שרוצים שהוא יתחתן כבר, או אולי את אמא שלו שלוחצת עליו להישאר בזוגיות הזאת? או שאולי דווקא הבחירה בבחורה היא-היא הבחירה האמיתית, אבל הוא לא מרשה לעצמו לבחור בחופשיות, כי למד מאז ילדותו, שהבחירה "הנכונה" היא מה שמתאים להורים ולחברה, ולאו דווקא מה שטוב לעצמו? האבחנה לא תמיד פשוטה כל כך, אפילו לאדם עצמו – הוא חש שלם איתה בלילה, אבל נגעל מעצמו למחרת בבוקר. אז מה אמת ומה זיוף? קוהוט, שהתמקד בעבודתו במושג ה"עצמי", מדבר על הצורך שלנו לחוש בתוכנו גרעין עצמי, שנוטע בנו תחושה של איחוד מתמשך, גם בתוך חוויות שונות.

ההנחה בטיפול על פי הגישה הזו, היא שהמטופל שואף לאתר את המרכז הסובייקטיבי של עצמו ולבטא אותו, ותפקיד המטפל לעזר לו למצוא את המרכז החמקמק הזה. מותר לנו בבוקר להרגיש אחרת מאשר בלילה, אבל צריכה להיות הרגשה של אינטגרציה. הרי מדובר באותו אדם!

איך אפשר ליישב את התפיסה שהעצמי המשכי ואינטגראלי, עם החוויה שיש לנו לפעמים של השתנות מיום ליום ומרגע לרגע? מיטשל מציע להסתכל על העצמי כמו על סרט צילום קולנועי – הוא מורכב מתמונות נפרדות, שכל אחת עומדת בפני עצמה ולא המשכית, אבל כשמריצים אותן ברצף נוצרת חוייה המשכית ואינטגראלית.

 

הגישה המודרנית בפסיכואנליזה מרחיקה לכת עוד יותר. אם בעבר חיפשנו את העצמי האמיתי מול העצמי המזויף, והנחנו שיש שניים כאלה, אם בעבר חיפשנו את הרצף, ההתמשכות והאחידות בחוויה – הרי שהיום אנחנו מניחים מראש שזה לא תמיד כך. לכל אדם יש יותר מעצמי אחד, יש עצמי מרובה או הרבה "מצבי עצמי", והם בכלל לא חייבים להתיישב האחד עם השני.

המטפל בגישה הפסיכואנליטית שואל את המטופל שלו בעצם, "איך אתה חווה את עצמך היום?", ומוכן להסכים לשמוע, שהיום הוא חש שונה מאד מאתמול או שלשום, ולהסכים שזה עדיין אותנטי. מרגע שעזבנו את העצמי האחיד והיציב, ועברנו לדבר על "מצבי עצמי" מגוונים, מטרת הטיפול היא לעזור למטופל לשאת חוויה של גרסאות מרובות של עצמו. באופן פרדוקסלי, ככל שהוא יצליח לשאת את הטשטוש שכרוך בזה שיש לו כל מיני גרסאות של עצמו – כך הוא ירגיש את עצמו יותר חזק, עמיד והמשכי – מעבר לחוויות השונות.

 

לפי ברומברג, הבריאות הנפשית איננה אינטגרציה: "הבריאות הנפשית היא היכולת לעמוד במרחבים בין מציאויות - מבלי לאבד אף אחת מהן", הוא אומר. לכן הוא קרא לספרו standing in spaces.

 

"אני לא מרגישה עצמי היום", אומרת לי מטופלת באחד הימים. "באתי מנותקת. אני בכלל לא פה", היא סיכמה. לפי התפיסה הפסיכואנליטית המודרנית, זה אפשרי ואפילו אמיתי: היא גם פה אבל גם איננה, חלק ממנה מנותק עכשיו, ומרגיש לה זר ומנוכר. אולי עוד מעט נבין למה, אבל גם אם לא לגמרי נבין, נדע שזו האמת שלה. אחת מהאמיתות.

 

* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: