מאמרים

היינו ילדים וזה היה מזמן

יעל דורון

"ולפעמים כשאני כך לבדי 
אני חוזר לסמטאות ילדותי 
אל נעורי שנעלמו עם השנים 
לחברים שלי ההם הישנים"*
 
לפני חודשיים סיפרה לי חברתי הילה על פגישת מחזור עם חברות מבית הספר היסודי. "מה מעניין במפגש כזה?" שאלתי אותה. "כל אחת מכן הלכה למקום אחר, השתניתן כל כך, והרי יש סיבה למה לא נשארתן בקשר... למה שתרצו להפגש עכשיו?" . 
 
שבוע לאחר אותה שיחה, הטלפון מצלצל, ועל הקו אשה לא מזוהה "האם זו יעל בן דב?" היא שואלת. "בן דב? כבר שנים שלא קוראים לי ככה...". היא מזדהה "טובה מכתה א' ראשונה". מספרת שהחליטה שאחרי שלושים שנה הגיע הזמן שכולנו נפגש ונסגור פערים. בן רגע התמלאתי התרגשות וציפיה, שוכחת לגמרי את השיחה עם חברתי בשבוע הקודם. פתאום זה נראה לי מאד מסקרן ומעניין לפגוש את כולם. מה קרה איתם? לאן הם נעלמו?
 
"אני חוזר אל הצבעים והקולות 
אל העיניים התמימות והגדולות 
אני חוזר אל השכונה אל עץ התות 
אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט"
 
הסקרנות שלי מתעוררת. איפה הם היום? איך הם נראים? מה קורה איתם? אני מחליטה לעשות חיפוש קטן ברשת. מתחילה לגלגל את השמות בראש. קודם של הבנים, שנשארו עם אותם שמות משפחה. הילד הראשון שאני מחפשת, בחור שקט ומתוק שרקדתי איתו ריקודי עם בכתה ו'... הגוגל אכזרי וחד משמעי. הוא מראה לי דף שנכתב לזכרו של אחיו שנהרג בזמן הצבא.... לא ידעתי. אני סוגרת את המחשב מזועזעת. זה מה שהחיפוש מעלה? אולי עדיף לא למצוא. אולי זה לא היה רעיון טוב כל כך שכולנו נפגש. לא כל מה שעברנו בשנים האלה היה דבש.. 
 
"עברו שנים מאז עכשיו העיר גדולה 
מסימון לא שומעים אפילו לא מילה 
ומואיז הקטן לאן הוא נעלם 
וגם קולנוע רקס כבר לא קיים"
 
בכל זאת הסקרנות גוברת עלי ואני ממשיכה את החיפושים. לאט לאט הם מתגלים בפני, אלה שהגוגל מכיר. מפליא לראות שלא כולם ברשת, הייתי בטוחה שכולם יהיו פה. הנה היפה של הכתה, עורכת דין היום. נראית בדיוק אותו דבר. והנה הבחור שכל הבנות אהבו, התמונות מגלות שהפסדנו אותו לטובת הבנים... הנה השקט שקט, נסע לאמריקה והפך דוקטור באוניברסיטה יוקרתית.... והנה החברה שלימדה אותי להתאפר, בעשרות השעות של טרום התבגרות בהן שרצתי אצלה בבית... איך זה יהיה לפגוש את כולם? זה יצליח? יתפספס? 
 
"ובגן השעשועים על נדנדות 
נשבענו אמונים לכל הילדות 
שיחקנו סמל וסוס ארוך וראשיות 
המלחמות היו אז לא אמיתיות"
 
אז אתמול היה הערב הגדול. לאט לאט נאספו האנשים. המפגשים היו מלאי צחוק, צווחות התפעלות, שמחה אמיתית ואהבה גדולה. כולם השתנו. כולם. וכולם גם נשארו אותו דבר. בדיוק. מתחת לקילוגרמים שעלו, לעור שקצת נפל, לשיער שלעיתים נשר, והבגדים של הגדולים, היינו שם, ממש כמו שנפרדנו בסוף כתה ח', ילדים שעברו המון חוויות יחד. אנחנו זוכרים הרבה זכרונות מצחיקים וטובים, וגם כאלה עצובים ומורכבים. חיתוך הדיבור ותנועות הידיים לא השתנו בכלל, וזה אפילו מפחיד. מנהרת הזמן של ממש. 
 
הסטטיסטיקה, באכזריות אדישה, לא פסחה גם עלינו: אחת עומדת למות מסרטן, אחת חזרה בתשובה, שניים התגרשו, אחת חד הורית, שני רווקים, הומו, לסבית, יש מי שילדיו כבר בצבא, ואחרים שעסוקים בחיתולים לראשונה. חלק התפזרו בארץ, אחרים נשארו באיזור גבעתיים, ויש אפילו כמה שגרים בבית שהיה פעם של הוריהם. שאנחנו עוד זוכרים מפעם.
 
והיתה גם המורה. המורה המיתולוגית לאה, שחינכה אותנו שלוש שנים, הגיעה, יחד עם מגש עמוס שוקולדים ("כי מה מביאים לילדים לאכול?") וספר זכרונות שכתבנו לה בסיום התקופה. היה מוזר ומצחיק לגלות שאנחנו זוכרים את הכתב של חלק מהילדים, מכירים את הסגנון, החרוזים, ההתנסחות של פעם. תמימות שנות השבעים מרוחה על ניירות מכתבים מקושטים וכתב מסולסל ותמים. 
היתה מצגת של תמונות שאספנו מכל האלבומים שלנו. היום הילדים שלנו כל כך מתועדים, שהיה מפתיע לגלות כמה דל היה האוסף שכל אחד מצא באלבומו. תמונה או שתיים מאיזה ארוע מרכזי... אבל יחד נוצר פסיפס מרהיב, שהחזיר אותנו בבת אחת לשנות השבעים והשמונים, עם הבגדים של אז, השירים, המסיבות, הטיולים.
 
"היינו ילדים וזה היה מזמן 
אני וסימון ומואיז הקטן"
 
היו שבאו כדי לראות מה השתנה, והיו שבאו כי רצו להגיד דברים שפעם לא העזו. זה שהסתבך עם החוק, אבל הציל את עצמו, בא כדי שנראה לאיזה גבר מדהים וראוי הוא הפך. אחרת הגיעה כדי שנזכיר לה את עצמה, כי עכשיו היא במסע התחקות אחר שורשים. מישהי הגיעה כדי לספר למישהו אחר שהיתה מאוהבת בו כל השנים. ואחר הגיע כדי לספר לנו סוד שפעם לא ידענו עליו, ועכשיו אולי הגיע הזמן שנדע. 
 
לא הכל היה ורוד כשהיינו ילדים. היתה אלימות, היה חרם אכזרי על הילדה הדחויה, וחרם אכזרי לא פחות, שנה אחר כך, על מלכת הכתה המודחת. היו ילדים שסבלו מאד בבית, אבל אף אחד לא ידע, או לא רצה לראות. היו פערים כלכליים, שאף אחד לא רצה לדבר עליהם, אבל היקשו על אחדים מאיתנו, והיו כאלה שהיו צריכים לעבור בית ספר, עיר או פשוט להתגייס לצבא ולגדול כדי להמשיך את הסיפור אחרת מאיך שהתחיל אז, בבית ספר שמעוני בגבעתיים. 
 
אבל, באופן מפתיע ולא לגמרי צפוי לכולם, היה כיף ושמח ונהדר להפגש שוב. היו חום וקירבה ואהבה אמיתית ביננו, והרגשה של בני משפחה שהתרחקו מזמן ופתאום התאספו שוב לבלות יחד. היה מרגש. כמה הזדמנויות יש בחיים לחזור להיות ילדים? אני מאד ממליצה לכם - להפגש אחרי שלושים שנה. 
 
*אני וסימון ומואיז הקטן – יוסי בנאי
 
* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: