מאמרים

בת 33: הבתולים הפכו לסורגי הכלא שלי

התיישבנו לפגישה הראשונה, נועה התחילה לספר על עצמה, בת 33, גרה ברמת-גן, בדירה שכורה, בלי שותפים, עובדת בחברה גדולה בתפקיד ניהולי ומרוויחה טוב, אקדמאית, יש סביבה חברים ומשפחה אוהבת. הדבר היחיד שחסר לה הוא בן זוג. כשהיא אומרת את המילים עיניה מתמלאות דמעות שהיא מנסה לעצור, "אתה רואה מה קורה" היא אומרת, "אני רק מתחילה לדבר על זוגיות ואני בוכה".

מעולם לא היה לי קשר רציני היא מספרת, הייתי מקובלת אבל כל הקשרים היו קצרים ולא משמעותיים, לא הייתי בקשר יותר מחודש וגם זה היה כשנפגשנו פעם בשבוע. שתקתי, הרגשתי שיש משהו שהיא רוצה לומר. גם היא שתקה, בוחנת ושואלת את עצמה, האם כדאי לספר, האם הוא יכול לעזור לי. "טוב" היא אמרה, "אז העניין הוא שאני בתולה, מעולם לא הייתי עם גבר", היא השתתקה והורידה את ראשה במבוכה.

"את חושבת שיש קשר בין העובדה שאת בתולה לזה שאת לא בזוגיות?", נועה הנהנה בשקט, "כן" היא אמרה, "היום כן", כשאני יוצאת לדייט ופוגשת מישהו נחמד שמוצא חן בעיני, תוקפת אותי חרדה כל כך גדולה שמשתקת אותי, מתחילות לרוץ לי בראש מחשבות במהירות מסחררת, "מה יקרה אם אני אספר לו, האם הוא עדיין ירצה אותי, או שהוא יעדיף מישהי עם ניסיון או שבכלל הוא מפחד שאני אקשר אליו כי הוא הראשון, והוא לא ירצה את ה"אחריות" הרגשית שמתלווה לראשונות. התחושה שלי היא שהעובדה שאני לא הייתי עם אף אחד חוסמת אותי מליצור קשר. קרום הבתולין הפך לסורגי הכלא שלי שמונעים ממני ליצור קשר.

האם היה פעם מישהו שיצאת איתו וסיפרת לו, שאלתי. "היה בחור אחד לפני שנתיים שאמרתי לו שמעולם לא הייתי בקשר אמיתי ורציני, ואחרי הפגישה הזו הוא נעלם, אחריו החלטתי שאני לא מספרת יותר לאף אחד"

בפגישות הבאות ניסתה נועה להבין איך זה קרה. או בלשונה הציורית "איך הפכתי לבתולה זקנה", המסקנות שנועה היגיעה אליהן היו תערובת של גורמים: סבתא ואמא שתמיד אמרו שהיא צריכה לשמור על עצמה, ולהיכנס למיטה רק עם זה שיהיה בעלה, העובדה שהיא התפתחה מוקדם והתביישה במבטים שהבנים בכיתה נעצו בה, וגם תחושה פנימית שליוותה אותה שהגברים שהיו איתה רצו רק סקס. שאלתי את נועה האם היום היא מרגישה מוכנה לאינטימיות גופנית, נועה אמרה בהחלטיות שהיא מוכנה.

נועה סיפרה שעסקה רבות בשאלה האם עליה "לגאול את עצמה מבתוליה" באמצעות סטוץ, ש"יהפוך אותי לנורמאלית", פשוט לצאת לפיק-אפ בר למצוא מישהו ולא לספר לו דבר וכבר "לגמור עם זה", אבל משהו עוצר אותי מלעשות את זה היא אמרה. "מה עוצר אותך?" התעקשתי, "האם את באמת חושבת שהעובדה שאת בתולה היא מה שחוסם אותך מלהיות בקשר?"

לאט לאט נועה הבינה שהמחסום שמאחוריו היא הסתתרה, מחסום הבתולין, הוא סוג של מנגנון הגנה שמונע ממנה להתמודד עם הקושי האמיתי, הקושי ביצירת קשר. בנוסף, נועה החליטה שלפני שהיא מוצאת דרכים אופרטיביות לטפל בבעיית הבתולין כמו "להיפטר" מהם, היא רוצה לקבל את עצמה כפי שהיא היום. נכון שיש חשיבות רבה לסיבות שבגללן היא נמצאת במצב שבו היא היום, אבל יותר חשוב שתרגיש טוב עם עצמה כמו שהיא, ותפסיק להרגיש פגומה, חסרה, שונה, ומוזרה.

נועה החליטה שאין סיבה שהיא תקריב את בתוליה, שאין סיבה שהיא תרגיש שהעובדה שהיא בתולה מהווה מחסום ביצירת קשר, אלא אולי הזדמנות, לראות דברים באופן אחר או אולי דווקא סנן לרצינות הגברים שאיתם היא תיפגש. "הקרום הזה הוא חלק ממני ומי שירצה אותי יקבל אותי שלמה". אנרגיות חדשות פרצו מנועה והתחלנו לחשוב על לצאת לדייטים ולהכיר ממקום אחר.

נועה התלבטה מתי וכיצד לספר לבחור שימצא חן בעיניה שהיא בתולה. לגבי ה"מתי" נועה החליטה לספר כשזה יהיה רלוונטי, נועה התלבטה כמה משקל ומשמעות ליחס לנושא. האם רק לומר שהיא בתולה, או להגיד שהיא חיכתה לגבר הנכון. שוב עלו החששות האם משפט כזה יכול להבריח את הגבר, יכולתי לראות את ההחלטה מתגבשת אצל נועה. "אני אגיד לו שחיכיתי לעצמי, והיום אני מוכנה לקשר רגשי, אמיתי שכולל גם יחסי מין, ואם הוא ייבהל אז הוא לא הגבר שרוצה אותי ומתאים לי"

לפני שנפרדנו ביקשתי מנועה לדמיין את עצמה בסיטואציה שבה היא מספרת לגבר שאותו בחרה, ולשמוע בדמיון מה הוא עונה לה. נועה התקשרה אלי למחרת בבוקר ואמרה שבלילה היא חלמה וראתה את עצמה מספרת, ולא תאמין איך הוא הגיב, היא אמרה, הוא חיבק אותי חזק ולחש לי באוזן שהוא ישמח...

נועה התחילה לצאת לדייטים, חודשיים נוספים עברו ולאחר כעשרה דייטים היא הגיעה לפגישה ואמרה לי, נראה לי שמצאתי, זה האיש. נועה סיפרה שהם נפגשו כבר פעמיים ושהוא נסע לחו"ל עד לסוף השבוע ושהם דיברו על זה שיבלו את סוף השבוע יחד. אני מרגישה בלחץ גדול לקראת סוף השבוע. אני יודעת שהתכוננתי לרגע הזה הרבה ימים אבל אני מפחדת, ביקשתי מנועה לעצום עיניים ולנסות לדמיין את המפגש, את רגע ההגעה אליו הבייתה, איך נראה רגע הפגישה ואת כל מה שקורה בהמשך. נועה ישבה מחבקת את עצמה, הסתכלתי על התגובות שלה למה שראתה בדמיונה, היא חייכה ונראתה רגועה ושלווה ולאחר זמן ארוך היא בכתה. שאלתי אותה אם היא בסדר והיא הנידה בראשה, שאלתי אם היא רוצה לחזור לחדר והיא אמרה שכן.

נועה פתחה עיניים ואמרה "זה היה נפלא", ביום ראשון קיבלתי בבוקר סמס מנועה, " המציאות עולה על הדמיון ?" חייכתי לעצמי, כל הכבוד נועה...

* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: