מאמרים

ברגע שהיא מתחילה לדבר כך - אני מתנתק

יש לי הפרעת קשב" הוא אומר.
"הפרעת קשב?" אני זוקפת אוזניים בסקרנות. בשנים האחרונות הביטוי הזה עולה יותר ויותר בקליניקה הפסיכולוגית. פעם לא ידעו בכלל מה זה, וכתבו שוב ושוב בתעודות לילדים "לא ממצה את הפוטנציאל שלו" בלי להתעכב ולשאול מדוע, או שפשוט פתרו את הבעיה באמירה "הילד עצלן". היום, לעומת זאת, כל ילד שלישי נשלח לאבחונים ספציפיים, והמודעות הציבורית כל כך גבוהה, עד שגם מבוגרים מתחילים לזהות בעצמם, את מה שבעצם היה שם תמיד אבל לא אובחן אף פעם כמו שצריך - הפרעות קשב וריכוז, קשיי לימוד, דיסלקציה מסוגים שונים וכדומה....

"לא, לא הפרעת קשב כזו..." הוא עוצר את רצף מחשבותי ומגיב, מבלי שהייתי צריכה להגיד מילה. הזוג המקסים הזה, שיושב מולי עכשיו, נמצא בטיפול כבר כמה חודשים. הם מכירים אותי מצוין ואני אותם, ולפעמים לא צריך להגיד כל כך הרבה. המבטים מדברים בעד עצמם.

"לא הפרעת קשב כזו.... הפרעת קשב של הזוגיות". הוא משלים את המשפט ומחייך אל המבטים הסקרניים שתולות בו אשתו ואני. "מה זה הפרעת קשב של הזוגיות?" אני שואלת. "אני לא יודע להסביר איך זה בדיוק קורה" הוא אומר, "אבל ברגע שהיא מתחילה לדבר - משהו בטון שלה גורם לי לאבד אותה. אני כבר לא שומע... ".

אנחנו לא לגמרי מבינות על מה הוא מדבר, אבל מתחילות לשער לעצמנו. אשתו מדהימה, יפהפיה ואינטליגנטית, מדברת בשפה גבוהה ובמהירות רבה. כשהיא כועסת, ומתחילה להסביר את עצמה, אי אפשר להשחיל מילה אל בין המילים שלה. וגם אם מנסים - הטיעונים שלה מהודקים, אי אפשר למצוא אפילו חריץ להכנס אליו, השפה חריפה, הכל שנון ולוגי. תוסיפו לזה מידה הגונה של ציניות, שהולכת וגוברת ככל שהיא מדברת והטון... אוח, הטון....

"הטון הוא הבעיה" הוא מחדד. "אני יודע שזה לא בסדר, אבל יש תדר מסוים של הקול שלה, שאני פשוט לא יכול להקשיב אליו. אני מתנתק ומתכנס בעצמי כשהיא מגיעה לשם. והיא מגיעה הרבה...". אני שולחת מבט מהיר אליה, ורואה בעיניה שהיא יודעת בדיוק על מה הוא מדבר. כולנו יודעים.

"זה הצליל של הכעס" אני מנסה להסביר. "הבעיה שלך מולה, היא שאתה לא מפרש את הכעס כמו שצריך". כשיושבים על כסא המטפלת, מהצד, הרבה יותר קל לראות ולהבין את הדברים. מהמקום בו הם נמצאים, מבפנים, זה מרגיש לגמרי אחרת וקשה להתבונן על התהליך ולהגיע לתובנות. "בכל פעם שהיא כועסת" אני ממשיכה "היא בעצם פגועה. כל המילים הגבוהות, הדיבור המהיר, הטיעונים, הציניות - כל זה רק מעטה חיצוני לדבר האמיתי, שהוא מוקד הכעס שלה: פגעת בה. ומשם, מהפגיעה, היא מגיבה".

"אני לא חושב שאת צודקת" הוא אומר. זה כיף שמטופל מרגיש מספיק נח לא להסכים איתי. זה מאפשר לנו לרדת יותר לעומק הדברים. אולי באמת פספסתי ולא הבנתי משהו. או שהבנתי, אבל לא הסברתי נכון. זה דורש מכולנו עוד מחשבה. "כשהיא פגועה היא בוכה" הוא מוסיף. "והיא יודעת לבכות בקלות. אני לא מדבר איתך על רגעים של פגיעה, אלא רגעים של כעס. זה משהו לגמרי אחר".

"אבל זה בדיוק הענין" היא מתפרצת "זה ממש לא משהו אחר. שמתי לב כבר מזמן, שתמיד כשאני נפגעת אני כועסת. גם בעבודה זה ככה. הכעס אצלי יוצא הרבה פעמים יותר מהר מהדמעות".

כעס הוא מנגנון הגנה מצוין נגד כאב. הרבה ילדים מפתחים "התלקחויות" של כעס חזק, עוצמתי וממוקד החוצה, רק כדי להרחיק מתוכם את תשומת הלב - שלא ישימו לב כמה הם פגועים, נעלבים או מתוסכלים. במקום להרגיש חלש וחסר אונים, מוצף עלבון ודמעות, הילד עוטה על עצמו את שריון הכעס, ומתחיל לירות החוצה. וככל שהוא יורה יותר, הוא מרגיש בטוח ומוגן יותר מפני הפגיעות הבאות.

המנגנון הזה משתכלל עם השנים, אצל חלק מהילדים, ואנחנו פוגשים אותם בתור מבוגרים עמידים, יציבים, מתפקדים וחסינים. הפגיעה מוסתרת בצילו של הכעס שהם למדו במקצועיות לעטות עליהם. היום, זו כבר לא שאלה של בחירה או החלטה. הכעס מתפרץ מהם בלי שליטה, גם במקומות שאמורים להיות בטוחים יותר, בהם אולי היה אפשר להוציא את הפגיעה, כמו בתוך זוגיות אוהבת.
"אבל ממה נפגעת?" הוא שואל "בסך הכל אמרתי לך שאני אעביר את הכביסה מהמכונה למייבש עוד דקה, כשייגמר המערכון של ארץ אחרת. למה זה תמיד חייב להיות עכשיו ומיד? למה הכל חייב להיות בדיוק בדיוק לפי הדרך שלך?".

שאלה טובה הוא שואל. מסוג השאלות שכמעט בכל טיפול זוגי מגיעים לשאול אותם. כל אחד מבני הזוג מגיע מבית אחר, עם נורמות ותפיסות לגמרי אחרות לגבי איך החיים אמורים להיות. הוא יכול לדחות את המטלות ממש עד לסוף היום, ובנתיים להרגע מהעבודה הקשה ולהנות מרביצה נינוחה מול הטלוויזיה. אבל היא לא תוכל להנות בכלל, אם הכיור עדיין מלא והכביסה לא עברה למייבש. כדי להתחיל להירגע, היא צריכה לסיים עם כל מטלות הבית קודם.

מי משניהם צודק? כמובן שאף אחד מהם. או ליתר דיוק - שניהם גם יחד. אבל לפי מי משניהם הבית יתיישר? ומה תהיה הנורמה מכאן והלאה? זה זוג צעיר, עדיין בלי ילדים. באמת כדאי להחליט את כל הדברים האלה עכשיו, כי השנים הקרובות יתמלאו בהרבה יותר מטלות, והרבה פחות זמן פנוי...

בסופו של דבר הם יצטרכו להתפשר, ובכל בית מגיעים לפשרה אבל עד אז - הם עדיין בשלב מאבק הכוחות, נלחמים על הנורמות שיקבעו את סדר החיים הזוגי שלהם. ולכן כל החלטה כל כך חשובה וקריטית. אם הוא ילמד להגיב לפגיעה שלה ולא לכעס שלו - יינטל העוקץ מהכעס שלה. במקום לנסח טיעונים מתוחכמים אל מול המילים שלה, הוא יתרכז בלנסות להבין אותה ולקבל את הכאב שמסתתר מאחורי המילים הקשות.

"לא נעלבתי מזה שאתה רוצה לחכות, ואין לי שום בעיה שתעשה את זה רק בסוף ארץ נהדרת" היא מבהירה. "אבל כן נעלבתי מזה שלא טרחת להזיז את הראש ולהסביר לי את כל זה. הרגשתי שאתה לא סופר אותי בכלל".

כן, הרבה הרבה פעמים בטיפולים זוגיים, אנחנו מגלים, שמאחורי כל ריב קטן וכל כעס גדול, עומדות בסופו של דבר השאלות הכי חשובות בחיים: "כמה אתה אוהב אותי? עד כמה אתה מוכן ללכת רחוק בשבילי ולשנות את עצמך? עד כמה אני חשובה לך?".

שאלות עצומות בחשיבות שלהן, שבהחלט מסבירות למה הטונים עולים למעלה, הציניות והכעס מתפרצים החוצה ומכסים על הפגיעה הפנימית. מי היה מאמין שזה הסאב-טקסט של ויכוח באמצע ארץ נהדרת? שלושתנו...

* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: