מאמרים

ריבים בתחילת קשר – לא תמיד סימן מבשר רע

בשנים האחרונות אנו רואים יותר ויותר בחדר הטיפולים הפסיכולוגי זוגות צעירים, שמגיעים לבדוק את הקשר שלהם בשלב מוקדם, עוד לפני החתונה, לקראת המעבר לגור יחד או מעט אחריו. בעבר היתה נטיה בקרב אנשי מקצוע להתנגד לטיפולים מהסוג הזה, התנגדות שלוותה באמירות כגון "מריבות בתחילת קשר הן סימן לחוסר התאמה ואמורות לאותת לנו כי בעיות ומריבות קשות יותר יגיעו גם יגיעו בעתיד". היום כבר ברור שהמצב לא תמיד כל כך חד משמע ופשוט. לא מעט קשרים, שלימים הופכים לטובים, ואפילו מצוינים, מתחילים ב"עונה" של מריבות לא פשוטות בתחילת הקשר. 

למה זוגות רבים בתחילת קשר?  ממגוון של סיבות, ברובן לא לגמרי מודעות.

להתרגל לחשוב בשניים

מיכל ורועי (כל השמות בדויים), בני 35 ממרכז הארץ, מכירים כחצי שנה וכבר שלושה חודשים מתגוררים יחד. הם הגיעו לטיפול בעקבות הריבים הקשים שהם חווים מאז המעבר לדירה משותפת. שניהם חשים מאד מעורערים בעקבות הריבים האלה ושואלים את עצמם אם לא טעו בבחירה, ומה הריבים אומרים לגבי היחסים שלהם.

בשיחה איתם מתגלים שני אנשים מאד בשלים, בוגרים, שכל אחד מהם חי לבד במשך שנים ארוכות, וצבר מגוון עצום של חוויות והתנסויות. חיים שלמים. הם מגיעים אל הקשר הזוגי אחרי שנים של חיים עצמאיים, בהם לא נדרשו להתחשבות באחרים, לא חיו עם שותפים, ופיתחו הרגלים נוקשים, בנוסח "לישון באלכסון".

הקשר הזוגי הגיע להם בדיוק בזמן. שניהם כבר מזמן לא צעירים מדי, ורוצים מאד להשתקע ולבנות משפחה. הם רציניים. הם מוכנים. והם מאד אוהבים אחד את השני. שניהם מעידים על עצמם, ואני שותפה לתחושתם, שהם בעלי מודעות גבוהה, גמישות מחשבתית והבנה בינאישית. הם לא משחקים משחקים – ובכל זאת הריבים שלהם מגלים לנו עד כמה קשה לעבור מלחשוב בגוף ראשון יחיד לרבים. כמה קשה להתרגל לתפיסה של "אנחנו".

נורמות זוגיות עתידיות

יוסי ומירב הם זוג צעיר-ותיק: הם צעירים מאד, בשנות העשרים המוקדמות שלהם, אבל פז"ם היחסים שלהם כבר לא כל כך קצר - הם חברים כבר מאז התיכון, עברו כזוג את הצבא, ולאחרונה החליטו לעבור לגור יחד. להפתעתם, למרות שהם מכירים אחד את השני כבר כמה שנים, החלו לריב כמעט ללא הפסקה, מיד עם המעבר לדירה המשותפת. 

הריבים שלהם שונים לגמרי מאלה של מיכל ורועי. הם לא צריכים להתרגל לחשוב בשניים, מאחר שכבר שנים הם מקיימים מעין "יחידה אחת המצויה בשני גופים". הם רגילים לשהות הרבה מאד ביחד, להתחשב, להתחלק, להנות אחד מהשני.

הריבים שלהם קשורים ליציאה מבית ההורים והפיכתם לעצמאיים. פתאום הם נדרשים להחליט מה יהיו סדרי הבית החדש שהם בונים להם יחד. יוסי ומירב מגיעים מבתים מאד שונים, מרקעים לגמרי אחרים. עד היום זה היה להם כיף ומעניין להתערבב אחד במשפחה של השני, עם ההרגלים והנורמות האחרות שמתקיימות בכל בית. אבל עכשיו, כשהגיע הזמן להחליט איך ינהגו בבית המשותף שלהם – פתאום מתחדדים ההבדלים: האם יבנו בית נקי ומצוחצח או מבולגן? האם ימלאו את המזווה והמקרר בכל טוב או יקנו רק מה שצריכים בצמצום שמתאים למשכורת שלהם? האם יחסכו בכל חודש או יחיו בכל התקציב שיש להם ואף למעלה ממנו?

הריבים שלהם משמעותיים ביותר עבור העתיד, כי הם משרטטים את הנורמות שינהיגו בבית המשותף. כשיגמרו לריב ויצליחו להחליט – הם יעמידו בית מצוין וחזק.

סדר עדיפויות חדש

ורד ועופר, בשנות השלושים לחייהם, רבים פעמיים שלוש בשבוע, כבר כמה חודשים רצוף, ולכן הגיעו לטיפול זוגי. הריבים שלהם הם דרך (לא מוצלחת בנתיים) לנסות להגיע ל"חוזה זוגי" מוסכם, שיסדיר את הנהלים בבית לגבי מגוון תחומים.

בשנות הרווקות שלהם, היו לעופר וגם לורד חברים, ידידות, יזיזות, אקסים שנשארו איתם בקשר, וכל מיני קשרים מיניים מזדמנים כאלה ואחרים. כעת, כשהם זוג, הם לא מצליחים להחליט מה צריך להיות הקשר עם האקסים שלהם, אם בכלל, כמה מרחב להשאיר לכל אחד מהם, מבחינת חברים וידידים, באיזו תדירות מותר לבלות לבד עם חברים מהעבר, והיכן עובר הגבול, שאחריו מחליטים שכל הבילויים יהיו תמיד בזוג, ביחד.

זוגות אחרים רבים על נושאים דומים, שקשורים לניסוח החוזה הזוגי: האם מותר לשמור על תחביבים קודמים, כמו ספורט, ערב קלפים עם הבנים, ערב בנות, שיעורי קבלה? ואיך מייצרים סדר עדיפויות זוגי חדש?

סימון טריטוריה – עצמאות ממשפחות המוצא

לא מעט זוגות רבים סביב נושאים שקשורים למשפחת המוצא. המשפחה מטילה את צילה על הזוג החדש שלא מזמן נוצר, ולא תמיד מאפשרת לו למצוא את הדרך הייחודית שלו.

יש משפחות חמות, הדוקות, בהן הילדים קשורים מאד זה לזה, מושפעים מההורים והאחים הגדולים, מתיעצים איתם, תלויים בהם ונמצאים בתקשורת תכופה אלה עם אלה. במשפחות אחרות יש ספייס, מרחק, או אפילו ניכור וניתוק. כשהופכים לזוג עולות שאלות לגבי היחסים עם שתי המשפחות:  עד כמה יהיה הזוג החדש בקשר עם משפחת המוצא? את מי מבקרים ובאיזו תדירות? האם צריך להיות שוויון מוחלט ביחס לשתי המשפחות, או שיש הבדל ביחסים וצריך שיהיה הבדל כזה?

סיגל ומיכאל, בסוף שנות העשרים לחייהם, נמצאים כבר שנה בקשר זוגי,  ורבים בלי הרף על מידת הקירבה והריחוק ממשפחות המוצא: סיגל מגיעה במקור מעיר רחוקה בצפון, הוריה דתיים, ולכן בכל פעם שהם נוסעים אליהם מדובר על כל סוף השבוע. הוריו של מיכאל, לעומת זאת, גרים בשכונה שלהם, בקירבת יתר האחים, ובני המשפחה נוהגים לבלות ביחד בבתים של כולם לאורך כל ימות השבוע, השבתות והחגים. סיגל מרגישה שאין שום דרך ליצור שוויון ביחסים עם המשפחות, וכל הזמן חשה מופלית בהשוואה למיכאל. מיכאל, לעומתה, מרגיש שהביקורים אצל הוריה של סיגל "שותים" לו את כל סוף השבוע ולכן היה רוצה להמעיט בהם.

מה התדירות הרצויה? ומה יקרה אחרי שייכנסו ילדים לתמונה? הריבים היום משרטטים את הגבולות של תלות ועצמאות, מול משפחות המוצא של סיגל ומיכאל. הם ריבים על "סימון טריטוריה".


דפוסי תקשורת לקויים

אלון ומיקי רבים מסיבות לגמרי אחרות מהזוגות שהזכרנו קודם. שניהם מגיעים ממשפחות בהן דפוסי התקשורת מאד לקויים. הוריו של אלון התגרשו כשהיה צעיר, גירושין מכוערים ועצובים, שנגמרו אחרי חוויות לא פשוטות, משטרה, בית משפט, אלימות ולא מעט פחד עבורו, כילד צעיר. בהמשך הוריו בנו משפחות חדשות, אבל גם הן לא הצליחו, והשאירו אותו עם חצאי אחים מכל הכיוונים, בלי חדר משל עצמו באף בית, ועם אף מודל של זוגיות מוצלחת.

הוריה של מיקי לא התגרשו מעולם, אבל גם הם לא מהוים מקור להשראה עבורה. מאז שהיא קטנה היא יודעת שאביה בגד באמה ללא הרף, כשהאם מבליגה ומוותרת. היחסים בבית היו קרים ומנוכרים. כשרבו, הוריה עשו ברוגז במשך ימים ושבועות ארוכים. מיקי לא יכולה לזכור חוויה של ריב שלא נגמר באסון.

כשהם רבים, אלון מרגיש בכל רגע שהיחסים עומדים להתפרק. מיקי מרגישה שאין לה יכולת לשכנע אותו, או אפילו להסביר לו, את מה שהיא מרגישה. היא מתכנסת בשתיקה, שכל כך שנאה כילדה, אבל מרגישה חסרת אונים כיום.

למרות שהריבים ביניהם קשים ומכאיבים, ולפעמים נדמה להם שהכל אבוד, אני לא שותפה לחשש שלהם שהם פשוט לא מתאימים. אני בטוחה שהם פשוט צריכים ללמוד לתקשר, לדבר, וגם לריב – כדי לדעת להגיע להבנות, הסכמות ולפתור את חילוקי הדעות הנורמליים, שמלווים כל זוגיות.

חרדת הבלעות חרדת נטישה

תומר ואיילה, בתחילת שנות השלושים לחייהם, רבים הרבה מאד כבר כמה חודשים טובים. בשיחת ההכרות איתם אני לומדת על ההסטוריה שלהם, האישית והמשפחתית, ועל תולדות הקשר הזוגי הנוכחי, כמו גם קשרים אחרים שהיו לכל אחד מכם קודם. אני מבינה שהריבים שלהם הם צומת של שני פחדים שנפגשים. צומת של חרדות.

תומר הוא דור שלישי לניצולי שואה. אמו חרדתית וחונקת, ולמרות שהוא חי מחוץ לבית כבר כמה שנים, עדיין קשה לה להרפות ממנו ולתת לו להתרחק. היא מפגינה סקרנות בלתי נדלית לגבי כל תחומי חייו, שגובלת בשליטה וחטטנות. אין לו כמעט סיכוי להתנגד. כשהוא בזוגיות, הוא חרד לעצמאות שלו. בכל רגע נדמה לו שהקשר "יבלע" אותו ממש כמו שקורה לו עם אמא, והוא עושה לעצמו ולאיילה כל מיני "מבחני עצמאות" לא פשוטים, על מנת להרגיש שיש לו עדיין חופש פעולה ויד חופשית בקשר. למשל, הוא מודיע שהוא מגיע הביתה עוד רגע, ומתמהמה למשך שעה ארוכה נוספת. הוא קובע שיוצאים הערב יחד, אבל ברגע האחרון מבטל והולך לשחק קלפים עם חברים ומשאיר אותה לבד, ללא תכניות, בלי שנערכה לכך מראש.

המבחנים האלה תופסים את איילה בנקודת התורפה שלה, חרדת הנטישה. אביה האהוב נהרג בנסיבות טראגיות פתאומיות כשהיתה בת שבע. מאז, בכל הקשרים הזוגיים שחוותה, התמלאה בכל פעם פחד עצום שהגבר האהוב יעזוב ויעלם, ממש כמו שקרה לה עם אביה, ובאמת, ברבים מהקשרים זה גם מה שקרה. כל קונפליקט עם תומר מאיים עליה, מקפיא אותה, וממלא אותה עצב עמוק, כאילו הכל כבר אבוד. כשפחד נטישה כזה פוגש חרדת הבלעות כמו של תומר, שני הצדדים נשארים פגועים ומבוהלים, והזוגיות מרגישה רעועה וחורקת. 

ריבים בזוגיות – לריב נכון

למה חייבים לריב על כל הנושאים שהזכרנו, בעצם, למה לא פשוט לדבר?
האמת היא שלא חייבים לריב, אבל הרבה פעמים חילוקי הדעות והויכוחים כן הופכים לריבים, במיוחד בתחילתו של קשר זוגי,  כי מדובר על עניינים מאד עקרוניים לכל אחד מבני הזוג, בנושאים מאד רגישים ומשמעותיים להם.
אז כל הזוגות רבים . לריב זה נורמלי!
בין יתר המשימות הפסיכולוגיות שמוטלות על כתפי זוג צעיר, שלא מזמן הפך זוג ומחפש את דרכו בחיים - אחת המשימות החשובות היא ללמוד לריב נכון – לריב בצורה שלא מפרקת את הזוגיות, ריב שאפשר לעבור אותו, להחלים ממנו, ואפילו ללמוד ממנו ולקחת דברים טובים להמשך הדרך.
איך רבים נכון? על כך יכתוב גילי בר, בטור הבא...

* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: