מאמרים

הזוגיות שלנו עם גלעד שליט

גם אני, כמו רוב האנשים מסביב, מתרגשת ונפעמת בימים האחרונים משחרורו של גלעד, ומוצאת את עצמי עוקבת באדיקות אחרי החדשות, הכתבות והעדכונים בדריכות מרוגשת. רוצה להתעדכן בכל גיחה שלו מחוץ לבית, מה אכל, האם ישן, עם מי דיבר, את מי פגש, מה עשה... מחפשת כמו כולם סימנים, האם נעים לו, האם הוא מתרגל לבית, האם יחזור לשיגרה, מה קורה למשפחתו, שכולנו למדנו להכיר ולאהוב, האם יש שיפור במצבו הבריאותי, הנפשי, הרגשי...
לרבים מאיתנו יש יחסים ארוכים עם "גלעד שליט". לא הבחור הצעיר, אותו רובנו לא מכירים. אבל הרעיון. הסמל. מי שהוא הפך להיות עבור כל אחד מאיתנו:  כמעט לכל אחד יש סיפור שקשור לגלעד שליט – באיזה חלק של התהלוכה צעדנו יחד עם הוריו, מתי עשינו קבלת שבת ליד בית ראש הממשלה עם פעילי הועד לשחרורו, מתי ביקרנו את נועם ואביבה בירושלים, מתי תלינו סרט צהוב על המכונית, האופנוע, או מסביב לראש ולפרק היד, ועוד עשרות פעמים אישיות, ביננו לבין עצמנו – מתי חשבנו עליו, בהקשר של הילדים שלנו, של ההורים, של הצבא, "המצב", בחגים, ערבי שבת, לפני פרידות או חזרות ואיחודי משפחות נרגשים...
כולנו מכירים כל כך טוב את התמונה שלו, הצללית, החיוך המבויש, קטע הוידאו מארוחת הבוקר בחופשה, והקלטת המצמררת שלו עם העיתון , שבוי רזה, חיוור. לכל אחד מאיתנו יש "גלעד" משל עצמו, ואנחנו מרגישים כל כך מכירים אותו, כל כך קרובים אליו, הוא כל כך יקר לנו...
מהסיבה הזו אני יכולה להבין את המוני האנשים שמתכנסים בימים האלה במצפה הילה וגודשים את רחובות הישוב. אני בטוחה שגם הם, כמוני וכמו האחרים, שמעו את הבקשות של בני המשפחה, שנניח להם, לגלעד, לכולם, ונאפשר להם לחזור לשיגרה, לאנונימיות, להתעסק בשיקום שלהם. אבל אותם המוני בית ישראל שמתכנסים ברחובות הישוב מרגישים קרובים מדי, נרגשים מדי, מעורבים מדי. וקשה להם לקחת מרחק. "גלעד הוא גם שלנו" הם אומרים ומרגישים. והכתבות בעיתונים ובטלוויזיה רק מחזקות את המנגינה הזו "הילד שלנו חזר", "גלעדנו","גלעד שלנו"....
אני מכירה את הקושי שלהם, להיפרד ממישהו שהיו כל כך קרובים אליו, שהיה כל כך חשוב להם במשך כל כך הרבה זמן. והוא פה. הוא חי. הוא קרוב. הוא ממשי. כאילו במרחק נגיעה. אז למה לא להתקרב ולנגוע, בעצם? זו תחושה דומה קצת לזו שיש לנו, הפסיכולוגים, אחרי פרידה ממטופל אהוב, ודומה לתחושה שיש למטופלים שעוזבים טיפול מוצלח שהגיע לקיצו: כל כך הרבה זמן הוא היה פה, פעם פעמיים בכל שבוע, למשך שעה ארוכה, עמוקה ואינטימית, של קירבה וחשיבה משותפת. כל כך הרבה פרטים, סיפורים, זכרונות תחושות ומחשבות.... איך נפרדים מקשר כזה והולכים הלאה? איך ממשיכים?
אחת מהמשימות החשובות בחיים היא ללמוד להפרד. כולנו חווים פרידות כל הזמן, חלק מרצון חופשי והחלטה משותפת, וחלק בכאב לב גדול יותר, כשהפרידה נכפית עלינו. לפעמים הפרידה מגיעה בעקבות אהבה נכזבת, קשר שהסתיים, ופעמים אחרות בעקבות עזיבה של מקום עבודה, עיר או ארץ, או במקרים עצובים יותר, כמו מחלה ומוות של קרוב או אהוב.
היום אנחנו נדרשים להפרד מגלעד שליט, הבחור שליווה אותנו, או יותר נכון אנחנו אותו, למעלה מחמש שנים. הוא גר קרוב, במרחק נסיעה קצרה לגליל, אבל הוא בעצם רחוק וכך צריך שיהיה. הוא חוזר לחיים שלו. הוא חוזר לעצמו. וגם אנחנו צריכים לחזור לעצמנו. ולהשאיר אותו לעצמו, למשפחתו, לאהוביו. בעיקר לעצמו.
תם עידן ה"יחסים" שלנו עם גלעד שליט - המחשבות על מה הוא עובר עכשיו, איך הוא מרגיש, איך הוא שורד ומה יהיה איתו. הגיע הזמן לתת לו לחזור לחיות את חייו. ולא לשכוח, למרות העצב המתקתק שאופף את הפרידה הזו – שזהו בעצם התסריט השמח ביותר שכולנו ייחלנו לו וקיווינו לו כל השנים האלה: שנוכל כבר לעזוב אותו לנפשו. להפסיק לדאוג לו. להתחיל לחשוב על דברים אחרים...
אז, למרות כל ההבנה שלי לאנשים שגודשים את השבילים במצפה הילה, מצטלמים, מתרגשים, מנסים לראות, להציץ, לפגוש, להפגש – הייתי רוצה לבקש מכם – בואו נעזוב את גלעד, וניתן לו לבחור בעצמו את הקצב שלו ואת מי שהוא רוצה לפגוש ומתי. בואו ניתן לו לחזור להיות גלעד. לא הילד שלנו. לא הסמל. לא הדגל. פשוט גלעד. של אביבה ונועם. גלעד של גלעד.

 

* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: