מאמרים

גלגולו של רווק הכרות ויצירת זוגיות בעידן האינטרנט

מנשה (שם בדוי, פרטים מזהים מטושטשים) הגיע לטיפול בגיל 30.  בתקופה בה הכרתי אותו הוא עבד בחברת סטארט-אפ בתפקיד בכיר, אליו הגיע בזמן קצר יחסית, בזכות כשרונו יוצא הדופן וחריצותו היתרה.

מנשה הוא השישי מבין שבעה ילדים שנולדו להורים חקלאיים במושב נחשל בדרום הארץ. כל אחיו האחרים נשארו במושב ובישובים קרובים אליו, ועדיין עוסקים בחקלאות או מתפרנסים בדוחק מעבודות צווארון כחול. מנשה, שתמיד הרגיש נטע זר במשפחתו, עזב את הבית מיד עם תום הצבא ועבר למעונות הסטודנטים באוניברסיטה שם סיים את לימודיו בהצטיינות. שנות הלימודים זכורות לו כשנים קשות מאד.  בודד, מרוחק מהוריו, תלוש מהחברה בה גדל, חש מנשה לא פעם שהגיע "לארץ אחרת". הלימודים היו מאד מאד קשים, ונדרשו ממנו שעות ארוכות של השקעה וריכוז על מנת לעמוד בקצב כמו כולם ולהצליח לסיים את התואר.  כדי להשלים את המילגות  ולעמוד בתשלומי שכר הלימוד עבד למן היום הראשון ללימודים, בעבודות סטודנטים שונות. כמובן שלא היה לו פנאי לחיי חברה משום סוג, ועד היום הוא מתאר את חמש השנים האלה כ"שנת חורף" שלו. כש"פקח את עיניו" כבר היה בן 26, עם תואר מהנדס ביד, הצעת עבודה בחברה קטנה ומוצלחת, דירה מקסימה ששכר בעיר יפה במרכז הארץ – ובלי טיפת נסיון ביחסים שבינו לבינה.

השנים הבאות עברו עליו בעיקר בעבודה. מנשה עבד שעות ארוכות בכל יום וגם בסופי שבוע, ולא במפתיע עלה במהירות בסולם הדרגות. אנשים אהבו ללכת לאכול איתו צהריים, כי הוא מנומס, אדיב וקשוב, אבל למעשה לא נוצרו בינו לבין האחרים שום ידידויות משמעותיות, וכך בתום שעות עבודה מפרכות היה חוזר לביתו הריק, בודד ועצוב.

לקח למנשה די הרבה שנים להבין שהוא בודד ועצוב. ההכרה חלחלה אליו לאיטה, ובכל פעם מחדש הטביע את עצמו בעוד ועוד שעות עבודה כדי להמנע מהשאלות "מה עכשיו? מה עושים? לאן אני הולך?".

חברים בעבודה ניסו מדי פעם לשדך למנשה את החברות של בנות הזוג שלהם. כולם ראו בו "חתן בהזמנה" – בחור טוב, אמין, מסודר, רציני... אבל מנשה לא הצליח ליצור קשרים עם אותן בנות, בלי לדעת מדוע. ובכל פעם, אחרי פגישה או שתיים, הקשר היה דוהה ומתפוגג.

בסופו של דבר החליט להגיע לטיפול. זו לא היתה החלטה פשוטה – הוא לא ממש האמין בפסיכולוגיה, ולא ידע מה יוכל להשיג בטיפול. אבל הוא כן ידע שהוא מסובך ותקוע, וזה נמשך כבר שנים. והוא גם הרגיש ששום דבר לא ישתנה, אלא אם יעשה שינוי של ממש.

בפגישות הראשונות ביננו סיפר לי מנשה באריכות ופירוט את סיפור חייו. כשהגיע לתיאור חייו בהווה, שאלתי אותו כמעט באגביות "ומה עם הכרויות דרך הרשת?". "השתגעת?" הוא ענה "מי מסתובב ברשת?  בנים שרלטנים, בנות זולות. זה עולם המיואשים. להיות שם זה להעיד בקול רם על כשלוני".

בשבועות הבאים דיברנו שוב ושוב על האופציה להכיר בנות ברשת. "מה אכפת לך?" ניסיתי לשכנע. "כמה בחורות תוכל להכיר עוד דרך החברות של החברים שעובדים איתך? איזה סיכוי יש שמפגש מקרי בסופרמרקט יוביל לזוגיות?". בחדר הטיפולים סטטיסטיקות פגשו דעות מוקדמות, טיעונים רציונאליים עפו מול פחדים של הלב... בסופו של דבר, באי רצון בולט, הוא הסכים לתת לזה צ'אנס. להכנס ולראות ....

המפגש הראשוני של מנשה עם אתר ההכרויות הוליד אצלו קפאון. מיד עם כניסתו לאתר, עוד בטרם הספיק להחליט איך היה רוצה לכנות את עצמו שם, כבר קיבל "חץ" מבחורה שהיתה באותו זמן אונליין "אפשר לצ'וטט איתך?" היא שאלה. הוא סגר את המחשב מבוהל. מנשה חווה את המקום כשוק בשר אכזרי ומנוכר.  הבנות נראו לו כולן מנוסות ומתוחכמות. הפחידה אותו האקטיביות שלהן. "למה שהן ירצו בכלל אחד כמוני?" הוא חזר ושאל...

במפגשים הבאים התחלנו להכיר את חוקי ההכרויות ברשת: אם בחוץ הגברים ציידים והנשים מלקטות, ברשת הנשים ציידות בדיוק כמו הבנים. הן קוראות כרטיסים של בחורים, מסמנות מי מוצא חן בעיניהן, פונות ביוזמתן ויוצרות שיחות ומפגשים, ומסננות את מי שלא מוצא חן בעיניהן, בדיוק כמו הבנים.

מנשה למד לאט לאט לשחות בז'אנר החדש. כשמקבלים טלפון של בחורה ממישהו בעבודה, השיחה מתנהלת לגמרי אחרת מאשר טלפון אחרי שקראת את הכרטיס של הבחורה באתר. המדיה שנראתה בהתחלה מנוכרת והמונית, הסתברה לנו לאט לאט כידידותית ומאפשרת הרבה יותר מכרגיל: הבנות מתארות בכרטיסים את עצמן, התכונות שלהן, התחביבים, ספר או סרט שהשפיעו עליהן, ועוד הרבה פרטים שיכולים לעזור בתחילת שיחת הכרות. עוד הן מספרות בכרטיס מיהו הגבר שהן מחפשות, איך הן מדמיינות פגישה ראשונה מוצלחת, על מה לא יוותרו ביחסים.... שפע של חומר.

ובכל זאת, אחרי שבועות ארוכים של חיפושים – עדיין לא נרשמה שום התחלה אמיתית ולא נולד מהאתר שום דייט. מנשה התייאש במהירות "זה הכל אויר ורוח. אני לא מאמין שאנשים באמת נפגשים כאן" הוא אמר במרמור.

"תגיד, איך נראה הכרטיס שלך?" שאלתי יום אחד. "מה ז'תומרת? את כבר יודעת שאין לי תמונה". בשבועות האחרונים העלנו את שאלת התמונה פעם אחר פעם. כולם מכירים את הסטטיסטיקה – כרטיסים עם תמונות מקבלים פי 9 תגובות. ובכל זאת, מנשה לא רצה לעבור את הסף הזה ולהיחשף "עם תמונה אני ארגיש לגמרי ערום". 

"היית מוכן להראות לי את הכרטיס שלך?"  העזתי לשאול. קירות הקליניקה של פסיכולוגים שומעים במשך היום הרבה מאד סודות, אבל אולי תתפלאו לשמוע, שאנשים ממש לא אוהבים להראות את הכרטיסים שלהם באתרי הכרויות - זה מרגיש להם לא פעם כדרגת אינטימיות מאד מאד גבוהה.

מנשה הסכים, ולהפתעתי גיליתי, שלמרות שאנחנו מדברים על האתר בו הוא רשום כבר כמעט חודשיים, הוא "שכח" לספר לי פרט קטנטן משמעותי: הוא לא באמת מילא את הכרטיס שלו. הכרטיס של מנשה היה כמעט ריק. מלבד התיאור החיצוני שלו – גובה, משקל, צבע עיניים, והגיל – לא הכיל הכרטיס דבר.  בכל המקומות שהתבקש לכתוב תיאור מפורט – של עצמו, של מערכת היחסים כמו שדמיין אותה, של פגישה ראשונה אידיאלית, מה למד מקשרים קודמים וכולי – הוא כתב שורה ארוכה של נקודות ופסיקים....

לקח לנו זמן להבין מה קורה כאן. מנשה אמנם הסתובב באתר, שילם כסף על מנוי, ולכאורה חיפש קשר, אבל הכרטיס שלו היה מזן ה"ללכת עם ולהרגיש בלי". כרטיס בלתי מחויב ולא מזמין, שבעצם רימז כמה מנשה עדיין לא פנוי לקשר, למרות שלא ידע להגיד את זה על עצמו...

בחודשים הבאים דיברנו לא מעט על מה זה להיות "פנוי לקשר". הדימוי העצמי הנמוך של מנשה, והאמונות השליליות שלו לגבי העולם, חברו להיסוס הכללי שהיה לו עדיין מ"שוק הבשר האלקטרוני" וטרפדו את מאמציו למצוא קשר. אבל הם לא מנעו ממנו את השחיקה, האכזבה והתסכול – כי מבחינתו, הוא עדיין בילה באתר שעות ארוכות בכל יום, ועדיין ניסה והשתדל ליצר קשרים, בלי שום הצלחה.

אחרי לא מעט שכנועים, מנשה החליט שהוא מתקדם צעד נוסף וממלא את הכרטיס. כבחור יסודי, הוא למד את הנושא ובדק ברצינות איך נראים כרטיסים של  בחורים אחרים בגילו, מה כתוב בכרטיסים הפופולריים ביותר, ומה ממליצים באתר עצמו. התוצאה לא איחרה לבא: כרטיס מלא הומור, עוקצני ומתוחכם, שהוליד לא מעט התחלות : "רוצה אותך יודעת לחנות ברוורס, מבשלת שקשוקה טובה ומרכיבה בקלילות רהיטים של איקאה" מנשה כתב. והבנות השיבו במשחקי מילים, בפלירטוטים מרומזים וגם הצעות ישירות בדמות מספרי טלפון סלולריים.

הכרטיס הזה העביר את מנשה שלב – הוא הגיע לשלב שיחות הטלפון. אבל כאן נתגלתה בעיה חדשה. כי הקלילות שזרמה מהכרטיס של מנשה הושגה בעמל רב, והיה קשה לשחזר אותה בשיחות. פעם אחר פעם הסתיימו השיחות בלא כלום.

את מה שעשינו בחדר הטיפולים בחודשים הבאים אפשר לתאר אולי במילים "טירונות יחסים". פתחנו זרקור מלא עוצמה על היחסים בין שנינו, אותם שמנו על השולחן בפתיחות ואומץ. ביחד עברנו מהמורות, קשיים, ימים לא קלים, משברים נפשיים, ולמדנו להתגבר על בעיות, לפתור מחלוקות ואי הבנות ובעיקר - לסמוך על הקשר שלנו, שעמד בכל המבחנים.

אחד השינויים הגדולים שהתרחשו בעקבות אותה תקופה היתה הנכונות של מנשה להעלות לאתר תמונות שלו. בתחילה, בתור "תמונות פרטיות" ואחרי מספר שבועות, תמונות גלויות שחשופות לעין כל. כעת הוא היה כל כולו "בתוך המשחק" – מוכן להתנסויות, יודע מראש שיגיעו גם אכזבות. ואכן, מיד לאחר שהעלה את התמונה שלו לאתר, מנשה עבר שלב והצליח לצאת לדייטים.

שלב הדייטים הראשון היה אכזרי וכואב. פגישה אחר פגישה זה לא הלך, לא התחבר, לא הצליח. פעם אחר פעם מנשה יצא מלא התרגשות ותקוה, ופעם אחר פעם חזר מתוסכל, מאוכזב ומוכה. כל הבחורות שרצו אותו  לא נראו לו בכלל, מכל מיני סיבות משונות ומגוונות, ומהצד השני, אותן ספורות מאד שהוא כן רצה, דחו אותו, אחת אחרי השניה,  בנאום שהפך להיות מנטרה קבועה כמעט : "אתה בחור מקסים, משעשע, חכם וטוב, הייתי שמחה שנשאר ידידים, אבל אני עכשיו בתקופה קשה/אחרי קשר/מחפשת את עצמי... זה לא מתאים".

מנשה מחק את הכרטיס. ביטל את המנוי שלו ונכנס לתקופה קודרת ומיואשת: "לא רוצה להיות מקסים. לא רוצה ידידות. אני כנראה לא בנוי לדבר הזה שנקרא זוגיות"... בחודשים הבאים נלחמנו בדכאון וביאוש. לא פעם היה נראה למנשה שאנחנו מובסים, שזה לא ילך. פעם אחר פעם לעג לעידוד שלי, לתקוות שניסיתי לטעת בו, לאופטימיות.... אבל בסופו של דבר משהו בכל זאת חלחל, כנראה, כי יום אחד הוא החליט לחזור ולהתחיל מחדש. לגמרי אחרת.

הפעם, דיברנו על הכרטיס ארוכות ארוכות לפני שהגירסה הסופית שלו עלתה לאויר. מנשה לקח את השאלות שם כפרויקט אישי והקדיש זמן ארוך מאד למחשבה עליהן: איך הוא היה רוצה שתראה מערכת היחסים שלו? מה הוא מבקש מעצמו? מהבחורה? מהקשר?

לאט לאט התחלפה המנגינה בחדר: תיאורים מפורטים של "האשה האידיאלית" בעיניו של מנשה – גובה, צבע וצורת השיער, משקל, זיקה לדת וכמה תארים אמורים להיות לה, התחלפו בתיאור פנימי שלה, של התכונות שלה ומה שהקשר איתה היה עושה לו... "הייתי רוצה אשה שתגרום לי לחזור מהר הביתה מהעבודה" הוא פינטז. "אשה שתצחיק אותי, תבין אותי, תרצה אותי עוד ועוד".... הכרטיס שנכתב בסופו של דבר נראה לגמרי לגמרי אחרת מהקודמים: "הצד שלך במיטה פנוי בשבילך, הארון חסר את בגדייך. במקרר יש כבר מקום למאכלים שאת אוהבת... הבית חסר את הריח שלך, והקיר חסר את התמונות שלך... ואני? אני חסר אותך....... ". 

בהמשך הכרטיס, במקום אחר, כתב מנשה "זוגיות זה הדבר הכי חשוב לי בחיים" וסיכם אגב כך עבודה מאומצת של חודשים ארוכים בטיפול. הכרטיס הזה הוליד הרבה מאד פניות אליו, ולא במקרה, גם דחף אותו לפנות להרבה מאד בנות ביוזמתו. בחודשים הבאים התמודדנו עם פרק חדש ומרענן בגלגולי חיפוש הזוגיות של מנשה: מפגשים שהולידו עוד מפגשים, קשרים קצרים וארוכים יותר, סקס סופסוף, ובסופו של דבר.... אהבה!

שנתיים מהיום בו התחיל הטיפול – מנשה עומד להתחתן בקיץ הקרוב. שנינו למדנו בתקופה הזו המון המון, על הכרויות ברשת, על איך עובדים בלחפש זוגיות, על איך מעלים הילוכים ומתקדמים בתהליך המפרך הזה, ועל איך, בסופו של דבר, קוצרים את הפירות.....

* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: