אהבה ותשוקה בסבך

אהבה ותשוקה בסבך

18/06/2006

ירון פתח את הפגישה הראשונה בטיפול שלו כך: "יש לי בעיה, ואני לא בטוח שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור לי. אני נמצא, כבר כמה שנים טובות, במצב מסובך ומורכב, ולא מצליח להיחלץ ממנו בשום אופן. אני לא חושב שיש לי בעיה של מודעות, הבנה, או משהו מהסוג הזה. זו גם לא בעיה שצריך בשבילה לחזור ולחפור בילדות שלי. זה משהו תקוע, שממשיך להיות תקוע כבר כמה שנים, והאמת..." אמר, ולראשונה מבטו הצטלב במבטי, "אולי פשוט תגידי לי שאין מה לעשות וזה המצב...".

הסתקרנתי. השאלה של ירון חוזרת על עצמה אצל מטופלים רבים, בתלבושות שונות – האם הפסיכולוגיה יכולה לתת תשובות? לפתור את הבעיות? להקל? או שבסופו של דבר הוא צריך ללמוד לחיות עם הדברים המסובכים כמו שהם, לוותר, להתפשר... להסתדר?

ירון המשיך לספר את סיפורו: הוא רווק, בן שלושים וחמש, שנמצא כבר כמה שנים בו זמנית במערכות יחסים מקבילות עם שתי נשים: האחת, "החברה הקבועה" מירב, והאחרת -  בחורה שניה, שמתחלפת כל כמה זמן. בשבועות האחרונים זו עינת.

"מירב צריכה, למעשה, להיות אשתי" הוא מספר. "אנחנו יחד כבר שבע שנים, גרים יחד, מגדלים ביחד כלבה ושני חתולים. אני אוהב אותה בכל ליבי. היא "הבית" שלי. היא אשה חכמה, מצליחה, בטוחה בעצמה, רגועה. היא מקבלת אותי עם כל השריטות שלי. מוכנה להיעלמויות שלי ולכך שאני צריך המון חופש: יש לי תחביבים שלא קשורים אליה, חברים וידידות שהיא בכלל לא מכירה. אני צריך הרבה זמן לבד, וזה ממש לא מפריע לה. היא תמיד שם, בבית, מחכה לי, מקבלת אותי. היא העוגן בחיי".

"ועינת?" אני שואלת. "עינת היא בחורה בת 25, שרק לאחרונה הגיעה לתל אביב מהקריות" הוא מספר. "היא תמימה, היא סקרנית, היא בולעת את החיים בביסים גדולים. איתה אפשר לבלות, להשתולל, לשתות, לרקוד... היא כמו פרח שרק עכשיו מתחיל לפרוח. כשאני איתה אני שוכח את הכובד שלי, המועקות, הנטיה לדכאונות. איתה אני קליל. איתה אני צעיר. כיף איתה... ".

אני שותקת ומביטה בו. רואה על פניו את הכאב: קשה לחיות כשאתה כל כך קרוע, כל כך מתלבט, כל כך בורח מעצמך. "ספר לי עוד" אני מציעה, "איך זה לחיות עם שתי נשים?".

"זה קל יותר ממה שאת חושבת" הוא מעיר, ואני שמה לב, שוב, שמבטו מתחמק ממבטי. קשה לו ליצור קשר עין איתי, בעיקר כשהוא רוצה להגיד משהו עלי, על מה אני חושבת או מרגישה. כך, דרך תעתועי המבט, אני לומדת, כבר אחרי דקות אחדות של פגישה ראשונה, כמה לא פשוט לו לייצר קשר. כלפי חוץ הוא נשמע קולח, זורם וקליל. אבל האמת היא שהוא מאומץ מאד ולא ספונטאני. תנוחת הישיבה הזקופה שלו, על קצה הספה, מסמנת לי שכנראה לא טעיתי. הסיפור לא כל כך פשוט כמו שהוא נראה.

"מירב נותנת לי חופש בלי סוף, ועינת היא ילדה קטנה שלא באמת יודעת מה לצפות מיחסים – וכך אני מתמרן בין שתיהן בלי בעיה. כל אחת מהן בטוחה שהיא האשה היחידה בחיי". הוא אומר, ומבטו תופס בעיני סימן שאלה או פקפוק. "... אולי בעצם לא. אני לא ממש בטוח לגבי זה".

אני נזכרת בהפרדה שפרויד שרטט בין תשוקה מינית לבין אהבה – הראשונה פרימיטיבית, השניה מתורבתת. הן הולכות בכיוונים הפוכים: הראשונה מלווה בהתרגשות, מתח וערעור, השניה מלווה בכבוד, בטחון ורכות. הוא כתב: "במקום שהם אוהבים - אינם חושקים, ובמקום שהם חושקים - אינם יכולים לאהוב".  הדברים נכתבו לפני מאה שנים, לפני המהפכה המינית. אנחנו חיים בעולם כל כך שונה, אבל ירון כבול בדיוק  באותו סבך שפרויד תיאר: יש אשה שהוא אוהב, אשה אחרת בה הוא חושק. ואיך יפתור את הקונפליקט הזה?

ירון ואני מתחילים לעבוד. בשבועות הבאים אני מתוודעת לאט לאט ליחסים שלו עם שתי הנשים. לעומס הרגשי הבלתי נסבל שהוא סוחב, כבר שנים, כשהוא קרוע בכל פעם בין שתי נשים, שאינו מסוגל לבחור אף אחת מהן.

"למה מירב לא מספיקה לך?" אני בודקת איתו. "מה חסר שם?".

"מירב חכמה מאד, מבריקה ממש. היא זאת שתמיד טוב להתייעץ איתה כשאני מתלבט. היא הגיונית, שקולה, מבינה עניין בהרבה נושאים. אבל היא פשוט לא האדם המתאים לדיבורים על רגשות. דיבורים "רכים" יותר. הדיבור שלי איתה תמיד ענייני, משפטים קצרים, החלפת דעות... זה די משעמם, בעצם.  עם עינת אני מדבר שעות על גבי שעות – ותהרגי אותי אם אני יודע על מה בעצם דיברנו. לא על שום נושא מיוחד, אבל בפתיחות מאד גדולה. אני יכול להיות חלש איתה, פגיע, חשוף....".

אני מתחילה להרגיש איך ירון לא נותן את עצמו, עד הסוף, למירב. חלק מהרמזים שלי קשורים לדרך שבה הוא נותן את עצמו לטיפול. גם כאן, כמו עם מירב, הוא לכאורה פתוח, גלוי ומשוחרר, אבל מתחת לפני השטח יש מתח רב, טשטוש והסתרה, ובסופו של דבר אני מדברת איתו על כך. הוא מופתע, כמו הרבה מטופלים, מכך שחלק מהטיפול קשור גם ליחסים שהמטופל מבסס עם המטפל שלו. מרגיש בהתחלה כאילו "נתפס בקלקלתו". כאילו, בלי שהתכוון לכך, "ראיתי לו" משהו. ראיתי אותו.

"יש בזה משהו" הוא מודה לבסוף. "אני אמנם משתף אותך בהרבה פרטים, ומספר לך הרבה אינפורמציה, אבל כל הזמן גם מסתיר ומכסה... לא רוצה לגמרי שתראי עד כמה אני מגעיל, מרמה את שתיהן, משקר בלי סוף. לא רוצה שתחשבי עלי דברים רעים". האמת, שאני מחבבת אותו וחושבת עליו דברים מאד טובים, מעריכה מאד את המאמץ שלו להיות פתוח וכן, ואת הרצון שלו לעשות שינוי. אבל יודעת שכל זה לא מספיק. יש בתוכו חלקים אחרים, חשוכים ואפלים, שמפחידים  אותו מאד, וגורמים לו לנסות להסתתר ולהסתיר. הוא לא באמת מאמין שאפשר לאהוב אותו כמו שהוא. לכן הוא מסתתר, מולי וגם מול מירב.

חודש אחרי השיחה הזו ירון לקח את מירב לצימר, אחרי זמן רב שלא יצאו יחד לחופשה. "איך היה?" אני שואלת בפגישה הבאה "מפתיע מאד" הוא אומר "טיילנו כל היום, אכלנו ארוחה מצוינת עם הרבה יין, חזרנו לצימר, נכנסנו לג'קוזי, ופתאום התחלנו בשיחה ארוכה וקרובה, מהסוג שאף פעם לא מצליח לנו... משם המשכנו לסקס פרוע, שבכלל לא מתאים לנו... היה סופשבוע נעים".

"נעים?" אני שואלת, מתפלאת על המילה הרכה והכל כך לא מחייבת שהוא בחר. אני מרגישה שהוא מתחמק מעצמו, נמנע מלומר, אפילו לעצמו, את הדברים עד הסוף – שהיה נהדר, מפתיע, מסעיר, מרגש. מדלג על המילים האלה, ששייכות באופן טבעי לנשים "האחרות" בחייו – הצעירות, הסוערות, איתן אפשר לטבוע בקשר מרגש נטול מחויבות. מה פתאום להרגיש את רגשות כאלה כלפי מירב "העוגן" שלו?

אנחנו מתחילים להבין ביחד את המנגנון שמפעיל את ירון. המנגנון שגורם לו לפצל את חיי האהבה שלו לשניים - החלק הבטוח והמוגן של מירב, והחלק "האחר" הסוער ופרוע. אנחנו מתחילים להבין שהאהבה למירב, האהבה האמיתית, בכלל לא כל כך בטוחה ויציבה כמו שהוא רוצה להאמין. הוא זה שהופך אותה לכזו, "מרדים" אותה, על ידי הסיפורים שהוא מספר לעצמו, על בטחון, על בית, על "עוגן". כדי לשמור על עצמו מהפחד הנורא שיאבד את מירב – ירון משכנע את עצמו שאין בה מספיק, שאי אפשר לדבר איתה, לעשות איתה סקס סוער, להתרגש.

זה לא היציבות, הקביעות והבטחון שהורגים את התשוקה ביחסים של מירב וירון. זה הפחד של ירון שהורג אותה: הפחד לאבד את מירב, הפחד לאבד את עצמו בתוך הקשר, הפחד להינטש, הפחד שיראו אותו כמו שהוא...

המחשבה הזו נוטעת בנו תקווה: אם יצליח להסכים להפסיד את מירב, או להשאר קצת יותר מפוחד בתוך הקשר עם מירב – הוא יצליח להמשיך להרגיש ביחסים איתה את הקירבה והתשוקה שהרגיש בחופשה. אם יפסיק להגיד לעצמו שכל מה שיש לו איתה זה "נעים" – הוא יצליח להרגיש גם את השאר – "מרגש", "מסעיר", "מושך".

ובאותו ענין – המלצת קריאה לשבוע הספר:
"האם יכולה אהבה להתמיד?" מאת סטיבן א' מיטשל.

יעל דורון

 

* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: